כאשר התוודעתי לענף האריגים והשטיחים בעבודת יד בתחילת שנות השמונים, מה שמשך את תשומת לבי היו הסיפורים שהתלוו לכל פריט שנמכר.

השטיחים של השאח הפרסי

בתחילה התייחסתי לכול סיפור כאל אמת , עד שהבנתי שאם כל השטיחים המיוחסים לארמונו של השאח הפרסי למשל היו נכונים אז ריזה פלאווי שאה לא ממש יכול  היה להזדקף בביתו,
כי אם היה עומד  על ערימת השטיחים שהונחה אצלו בסלון היה ראשו נוגע בתקרה.
בקטלוג של חברת השטיחים הלאומית הפרסית שנקראת קאט-פרש מופיע צילום של רזה פלאווי עומד בחדר האורחים בארמון ופזורים שם שטיחים במידה ובשכבה אחת בלבד. חברה זו נבנתה על יסודותיה של חברת "זיגלר" המפורסמת אשר נטשה את איראן ב- 1932 בעקבות המשבר הכלכלי והירידה המשמעותית בביקוש לשטיחים פרסיים. אביו של רזה פלאווי, רזה שאה, הכניס בנעליה את החברה הלאומית שלימים פתחה סדנאות אריגה במקומות רבים באיראן והפכה ברבות השנים למובילה ביצור שטיחים איראנים.

אמריקאים רוכשים שטיחים

באותם ימים, בהם נהגו אמריקאים לבקר חופשי באיראן, האמרה הייתה כי אמריקאי אינו רוכש שטיח אם לא קורה אחד מהשניים: מישהו מתעוור או מת במהלך ייצורו. היות ויצוא השטיחים באיראן הוא ענף היצוא מספר 2 אחרי נפט ומדובר בהרבה מיליונים של שטיחים מידי שנה, כנראה שזה לא ממש קורה ולכך התשובה הפשוטה : "ספר שזה קרה".

השטיח של היטלר

במחזוריות של אחת לחמש שנים גונב לאוזני הסיפור על "השטיח של היטלר". פעם הוא מגיע מרוסיה, פעם מהקווקז , פעם מאיראן דרך גרמניה או שוויץ , הסיפור חוזר על עצמו במספר וריאציות : בשנות הארבעים של המאה העשרים הזמין היטלר שטיח גדול בפרס. גודלו אמנם השתנה מסיפור לסיפור… אבל היה כארבעים מטרים רבועים..  היות ופרק הזמן שדרוש היה לארוג את השטיח עלה על פרק הזמן שהרייך נותר על כנו, לא נמצא בעלים לשטיח כשהושלם והנה איתרע מזלי וזכיתי בשטיח  הנדיר והמיוחד. לצערי לא תמיד השטיח שהוצע לי אכן היה פרסי אבל מי נכנס לדקויות שכאלו…

כאשר ביקרתי בביתו של מר אשכולי בפרבר יוקרתי במרכז הארץ – ידעתי מראש שהאיש שעבד בפרס, בא ויצא אצל גדולי הממלכה . " מר אשכולי, ספר לי מהו השטיח של היטלר" שאלתי. "טוב, זה סיפור די מעניין ענה לי. אתה בוודאי יודע כי רזה שאה שיתף פעולה עם הנאצים. הוא ראה עצמו כפרסי בעל מכנה משותף גזעי עם הגרמנים, בשל המוצא הארי המשותף לפרסים ולגרמנים. הקונסוליה הגרמנית אכן הזמינה לקראת סוף המלחמה שטיח קשאן גדול מימדים ,שהגרמנים לא רצו לרכוש אותו בסוף המלחמה כיוון שלא היה להם תקציב. מה שקרה היה, שהוא הוצע למכירה במחיר מציאה. בשנות החמישים המוקדמות הקהילה היהודית רכשה אותו עבור השגרירות הישראלית בטהרן וזה היה השטיח בסלון קבלת האורחים. האירוניה היא, שכאשר חומיני עלה לשלטון נמסר מבנה השגרירות הישראלית על תכולתו, כמתנה לפלשתינאים והפעולה הראשונה שהם עשו הייתה לשרוף את השטיח" סיים באנחה. " כלומר היהודים רכשו את מה שהנאצים לא יכלו לשלם ובניהם של משתפי הפעולה עם הנאצים השמידו את הראיה".

מחקר אנתרופולוגי בנושא שטיחים

בשנות השמונים ביקר בקרצ'י דנדי, מומחה בעל שם עולמי במחקר השטיחים הנוודיים. היות ונהג לבקר לעתים קרובות במקום, הכיר את הסוחרים בבזאר ואף יצר עמם קשרים אמיצים. אצל מוסטפא היה מבקר כל אימת שנקלע לקרצ'י וגם בפעם ההיא ביקר אצלו. פגישה כזו שמטרתה מחקר אנתרופולוגי, מלווה בסיפורים שסוחרים אוספים בכפרים אצל הנוודים השונים.מטרתו של דנדי היתה לאתר את המיקום של האוכלוסיות השונות שעניינו אותו.. ממוסטפא תמיד קיבל טיפים מקצועיים שקידמו אותו. במהלכה של שיחה ערה, הופיע זוג קונים אמריקאים –כפי הנראה דרומיים אמר לעצמו דנדי.  במקרים כאלו תשומת הלב של המארח תופנה לקונים, כי חוק בינלאומי הוא שהאיש הכי חשוב בעסק הוא זה שמשלם! הזוג התעניין בשטיחים שונים והמוכר הוליך אותם לכיוון ההתמחות שלו, שטיחים של הקונפדרציה הבלוצ'ית- מאחרוני הנוודים בעולם. הזוג התלהב מאריג משולב טכניקות מחובר לאורכו משני חלקי אריג. "מה זה האריג הזה? " שאל הגבר "זה אריג יוצא דופן, הוא אריג מחתונה" הייתה התשובה " מחתונה ?" הקשה הרוכש שהלך והתלהב. אשתו שמעה חתונה והחלה גם היא להתעניין , ראה מוסטפא שהוא מצליח לאחוז את השור בקרניו והמשיך " כן כל צד מביא את חלק האריג שלו ואם החתונה יוצאת מוצלחת זה מתחבר!" " מדהים!!!" ענה הגבר "כמה רומנטי" המשיכה אשתו כמובן שהאריג נארז לאחר דין ודברים ,טקס שתיית תה והזוג המאושר יצא עם הרכישה החדש השמח וטוב לב.
"מעולם לא שמעתי את הגרסא הזו " אמר דנדי שכל אותו זמן ישב בצד ורשם כל מילה , "מה מקור הסיפור הזה?"  " טוב " ענה מוסטפא מגרד את הפדחת "את הסיפור הזה אני המצאתי…" "מה, הכול היה סיפור מומצא?" שאל החוקר בקול גבוה, " כן , אבל הסיפור היה בחינם"  ענה מוסטפא….

התמונה באדיבות שטיחי אלי ששון – שטיחים בעבודת יד.