סרגיי עלה ארצה בשנת 1972 מברית המועצות, בזכות חלון הזדמנויות שנוצר כתוצאה משינוי בחוק בימי ברז'נייב העליזים. בבריה"מ נחשב סרגיי אמן צעיר ומבטיח אשר עסק במקצוע העיתונות כי מאמנות לא ניתן היה להתפרנס.
הוא מצא דירה בדרום תל אביב וכתיבה הייתה מקצועו גם בארץ, אם כי הוא החל יותר ויותר שולח ידו בצבע ולמזלו כוכבו דרך גם בתחום זה.
בשנת 1992 בריה"מ כבר הייתה סוס מת. סרגיי נסע למוסקבה לפגוש ידידים, לחדש קשרים , לכתוב כתבה על רוח התקופה- האביב הרוסי. כמו רבים מהרוסים המשכילים באותה עת, הרגיש סרגיי כי הקרקע בוערת והגיע הזמן לחטוף מה שאפשר.
לפני שיצא מהארץ חבר מיפו גילה את אזנו כי "יש ביקוש מטורף לאיקונות רוסיות". אבל, אמר סרגיי, "אי אפשר להוציאן מרוסיה המנסה מסתכן במאסר של 15 שנה" זו הסיבה שהשווי גבוה כל כך" ענה לו חברו.
כאשר הוא נוצר את הידיעה הזו בלבו נסע למוסקבה. במוסקבה הוצג בפניו דימיטרי, שאשתו, כך מסתבר, הייתה בתו של שר המכרות ברוסיה ובכיר בארגון שנקרא קומסומול – קשרים אף פעם לא הזיקו בבריה"מ ובכלל.
דימיטרי שעסק באמנות הבטיח שהוא יוכל להשיג איקונות וכך אכן היה. הוא השיג 150 איקונות רובן מהמאה ה-19 ומהמאה ה-18, מעטות מהמאה ה-17 אחת מהן היתה אפילו מהמאה ה-16 וגם איקונה טריפתיך מהמאה ה-18. לאחר מיקוח שנמשך כמה ימים והיה מלווה בכמה בקבוקי וודקה וארוחה שאליה הזמין את המשתתפים למסעדה מערבית שאך נפתחה במוסקבה (והייתה מעבר להישג ידם של המקומיים) הצליח סרגיי לרכוש את האיקונות במחיר ממוצע של 100$ כל אחת.
באותה הזדמנות הוא גם רכש יצירה של האמן הרוסי המוכר Pioter Vereschagin יצירה גדולת מימדים בטכניקה של שמן על בד שתיארה את השוק בנובוגורוד בשנת 1870.
איך אני אצליח להוציא את הרכישות מרוסיה? חשב סרגייי שעה שעשה את דרכו לשדה התעופה, חזרה ארצה והשאיר את היצירות כפיקדון בידיו של חברו דימיטרי.
הרעיון עלה במוחו עת נפגש במקרה עם אחד מהרבנים שמנהיגים את חסידי ברסלב, "החסידים שלנו נוסעים לאוקראינה כל שנה לאומן להשתטח על קיברו של הרבי מאומן, רב נחמן. כל זה קורה בסוכות ואם תעזור לנו בתרומה נעזור לך להוציא את הפריטים , אותנו השלטונות לא ממש בודקים." כך היה. סרגיי דאג שהחסידים לא ידעו במה מדובר ונעזר באולגה, זקנה אוקראינית חביבה שעיסוקה תפירה. בעבור סכום כסף לא גדול, תפרה אולגה לכל איקונה "בגד" שחור ועטפה כל איקונה ואיקונה בנפרד. כאשר עמדו החסידים לחזור ארצה הוא פגש בהם.- קבוצה של שלושת אלפים הגיעו באותה שנה. סרגיי מסר בידי כל אחד חבילה והבטיח כי לכשימסור לו את החבילה בארץ, יקבל כל אחד 100$ טבין ותקילין תרומה לקהילה הקדושה מצפת.
הכול פעל כמתוכנן והחבילות הגיעו בשלום ארצה – פרט לאחת שנקרעה עטיפתה. כאשר ראו החסידים מה נמצא מתחת לקפוטה שלהם פשוט התפלצו... הם מיהרו לשרוף את האיקונה ובכך גרמו לסרגיי נזק ששל 5,000 דולר – למותר לציין כי לא ניתן היה לרכוש ביטוח למקרה כזה.
את הציור של ורשגין לא יכל סרגיי להביא לארץ מפאת גודלו, אבל כחודשיים לאחר מכן עלה בידי דימיטרי להשתמש בשירותיו של דוד אחר שהביא את הציור מגולגל לארץ, כאשר הוא נוסע עם דרכון דיפלומטי ואף אחד לא העז לבדוק אותו.
הציור נרכש בעבור 1500 $ ושבוע לאחר שהגיע לארץ נשלח לאחר כבוד ללונדון לבית המכירות הנודע "סותביס" שם נמכר ב 30,000$. כל זאת כחמישה חודשים לאחר הרכישה, אכן רווח נאה.
את האיקונות הצליח סרגיי למכור ומהר, בעיקר לסוחרים נוצרים מהעיר העתיקה בירושלים ונצרת.
סוף המקרה היה בשנת 2004 כאשר סרגיי דיפדף בקטלוג מכירה פומבית של בית המכירות הנודע "סותביס" בלונדון ולתדהמתו הוא גילה את הציור , אכן ימים לאחר מכן הוצע הציור "שלו" למכירה שנית ונמכר ב-922,000 $.
