מגדה והרברט עוברים דירה

מגדה והרברט שולץ עלו לארץ עם הוריהם כילדים קטנים בשנות השלושים עם העלייה היקית הגדולה. המשפחה בחרה את חיפה ובכרמל מצאה נחמה פורתאה מהחום "האזייאטי" הנורא.  הם הכירו בכרמל נישאו ובנו את משפחתם. כאשר החלה להבנות שכונת כרמליה הם היו מהראשונים שעברו לגור בה בבית מדורג הצופה לים, דירה מרווחת בת חמישה חדרים במפלס הרחוב –"לא צריך לסחוב במדרגות למטה או למעלה את סלי הקניות" נהגה מגדה לומר.

30 שנה חיו בדירה ביחסי ידידות עם השכנים לא קרובים מידי חס וחלילה אבל קורקטים ונעימים.

הרברט מתלהב לעבור לדיור המוגן
הרברט לא היה אדם מאוד פעיל מהבחינה הפיזית אבל נהג ללכת ומדי פעם ניסה לשחות בבריכה של הטכניון (עד שאי אפשר היה לזוז בה ואפילו בחדר ההלבשה קשה היה למצוא מקום פנוי). הוא החל להרגיש כי החיים בדירה כל כך גדולה ומלאה בחפצים הופכים לנטל. החברים החלו  להעלם מחייהם מי בשל מוות, אחרים הלכו בעקבות הילדים לאמריקה או שעברו למוסד לאחר אירוע. חברו הקרוב היינץ סיפר להרברט כי עבר לאחרונה לדיור מוגן חדש על הכרמל שנקרא מעונות הים התיכון, שם נוצרה חבורה של יקים (חלקם אפילו לא ממש מדברים עברית או כאשר מדברים בעברית האקסנט כל כך בולט שהאזייטים לא מבינים והם מתקשים גם כן).  יש להם חבורת ברידג' פעילה, הם הולכים לקונצרטים ותיאטרון ביחד ואפילו לטיולים בואדי ניסנס והמושבה הגרמנית שממש הפכה נקייה.

מגדה מתנגדת
הרברט השתכנע שכדאי לעבור כל עוד הם "עומדים על הרגליים לבד" ולא להיכנס על כיסא עם איזה הודי או פיליפיני שדוחף את העגלה. לאכזבתו כי רבה מגדה לא הייתה מוכנה לשמוע "מה נראה לך שאני כמו הגרוטאות הזקנות האלו שכל היום משחקות קלפים ומרכלות? יש להם בריכה שם אבל אף אחד לא ממש משתמש בה" והיא הוסיפה "ומה נעשה עם כל מה שירשת מהוריך וכל השטיחים, הפורצלנים, כלי הכסף שרכשנו במהלך השנים? הרי שם נקבל דירה של שני חדרים בקושי ולא יהיה מקום לכל זה!" פטרה אותו, "אפשר למכור…" אמר הרברט בקול ענות חלושה "למכור את הזיכרונות של המשפחה ושלנו? ובכלל מי מהאיגנורנטים שחיים במדינה הזו מבין מה זה קריסטל בוהמיה או פורצלן מייסן? בגרושים תמכור" ענתה לו כמעט בצעקה, "טוב נו שוין" אמר הרברט "מה נהיית פולני לעת זקנה אל תגיד לי שיש לך חברים אוסטיודן?" לא היה טעם להתווכח.

המצב משתנה
באחד מימי הקיץ עברה לגור בדירה מעל משפחת שולץ משפחת מועלם. איך לומר, משפחה חמה ולה חמישה זאטוטים. אצל מגדה נוצר הרושם שאמצעי התקשורת היחיד בין בני המשפחה היה צעקות מהקומה העליונה למטה לחדר המדרגות, נכון שלכל דירה הייתה כניסה נפרדת אבל אי אפשר היה להתעלם מכך. בשבתות נהגו בני המשפחה לעשות על האש ואבוי הם השתמשו בקרוזין ? או חומר אחר בכדי להדליק את האש והריח…הריח התפשט בכל השכונה , פניות להורי המשפחה זכו בהנהון משתתף בצער כי מה אפשר לעשות כאשר יש חמישה בנים? כולם היפראקטיביים במידה כזו או אחרת.
זה היה הקש שבסופו של דבר שבר את גבה של מגדה ובוקר סוער אחד היא הכריזה "הרברט עוברים!!" "לאן ?" שאל מופתע, "את רוצה לקנות דירה אחרת?"  "לא". ענתה לו" עוברים למשכנות המה שמו ים התיכון "
למחרת הרברט פגש את היינץ "השתכנעה סוף סוף?"  "כן" ענה הרברט. "טוב, ראה" אמר הינץ " יש רשימת המתנה ארוכה זה ייקח לפחות חצי שנה" "אין דבר " ענה הרברט "זה יתן לנו זמן להתארגן. אולי נמכור חלק מהחפצים…" .

נפטרים מהחפצים ועוברים לדיור המוגן
כאשר ישבו מגדה והרברט לחשוב מה יעבירו לדיור מוגן לאחר שבחנו את כל האפשרויות שעמדו להם שם, התברר להם כי יהיה עליהם להעביר לילדים או למחסן 90% ממה שיש להם כי פשוט אין מקום!  הם כינסו את הילדים בפסח, כאשר היתה הזדמנות וכולם היו בארץ וסיפרו להם את התוכניות . "אבא, אימא, אנחנו לא רוצים את מה שיש לכם בבית זה ישבר, אין לנו מקום, זה מכוער, זה לא מודרני תמכרו ותצאו לטיול בחו"ל".  טוב עם תשובות כאלו אי אפשר להתקדם והזוג החליט למכור! פרסמו מודעה במספר עיתונים והחלו למכור בסופי השבוע.

המכירה מתחילה
ההפתעה הייתה רבה שביום שישי טרם השעה ארבע אחה"צ כבר הצטופף קהל רב בדלת ביתם וכאשר פתחו אותה קשה היה לעצור את הזרם. ביום שבת חזרה התופעה, מגדה החליטה כי הם ימכרו באופן יותר מבוקר ולא יציגו את כל החפצים בבת אחת. " טיפין טיפין". כך אכן היה סלון הבית התרוקן והמוצגים למכירה הונחו בסדר מופתי כל אחד עם פתקית מחיר  עליו, לשאר חדרי הבית הכניסה הייתה אסורה וכך יכלו להפיק את המקסימום כאשר כל פעם חושפים "סחורה טרייה". מה שהפתיע אותם בתחילה, היה שקבוצה של אנשים נהגה להגיע שוב ושוב הביאה חברים ואקט המכירה הפך לבילוי. מגדה הגישה מאפים וחלק מהאנשים נשאר לקפה. בקיצור חייהם הפכו מעניינים. היות והרעש בבניין הגיע כעת בעיקר מהדירה של מגדה והרברט , מגדה כבר לא ממש שמעה את משפחת מועלם ו"על האש" נבלע בקולות המבקרים הרבים.

מתפנה מקום, אבל בני הזוג…
עברו חמישה חודשים והתקרב המועד של המעבר, נפגשו בני הזוג עם הנהלת "מעונות הים התיכון" "מצאנו לכם מקום נפלא שהתפנה וניתן להיכנס אליו כפי שהתחייבנו" אמר שמואל המנהל " כבר להיכנס?"  אמרה מגדה" "אתם רציתם מהר מהר " ענה שמואל " טוב תראה, בינתיים קצת נתקע לנו, אפשר לדחות קצת?" "אין כל בעיה " ענה שמואל " יש לנו רשימת המתנה מכאן ועד נשר, רק דעו לכם כי מקום טוב יש לחטוף, אני מוכן לחכות חצי שנה נוספת אבל המקום לא נשמר לכם".  "תודה" ענו הזוג באנחת רווחה.
"מגדה" אמר הרברט " יש לנו בעיה של מלאי! לא נותר לנו מה למכור …" " מה? הרברט, מכרנו את כל השטיחים?" "כן מגדה, מה נעשה?" " נלך לעשות סיבוב בתל אביב. נראה, אולי נמצא משהו טוב הרי החיפאים לא ממש נוסעים לתל אביב וחוץ מזה אף אחד לא ממש ירגיש". נסעו בני הזוג ברכבם לתל אביב וליפו, סרקו את שוק הפשפשים שהיה מלא בסחורה ממין שהוגדר על ידם: זבל! ברחוב בן יהודה בתל אביב נכנסו לחנותו של אברהם בן אברהם, שחנותו נמצאת במקום בה הקימה אותה סבו בשנת 1929 עוד לפני ששבט שולץ הגיע לארץ. אברהם הציע להם" קחו ממני סחורה , אני אתן לכם את מה שאני בדרך כלל לא מציג- בקונסיגנציה , מה שתמכרו נתחשבן ומה שלא תחזירו…" כך אכן היה.
החגיגה נמשכה כאמור חצי שנה נוספת כאשר פעם בשבוע הגיעו הזוג לתל אביב לבחור קבוצת שטיחים חדשה שמיד עם הכנסה לבית נרקם סביבה סיפור כיצד הגיעה לרשות הסב וכיצד קשה היה להביא את השטיח מברלין לארץ באוניה וככל שהתארך הסיפור כך גדל הביקוש ועימו המחיר.

עוברים סוף סוף
בשלב כלשהו כבר לא ניתן היה לדחות יותר את הכניסה ל"מעונות הים התיכון" ביקשו הזוג מאברהם לבוא לאסוף את יתרת השטיחים ולסגור חשבון, אברהם שומר שבת ולכן הפגישה התקיימה ביום ראשון הגיע עם רכב מסחרי ועליו כמובן מתנוססת כתובת הפירמה והעמיס את השטיחים שנותרו, כטובה גם לקח את יתרת הפורצלנים שנלקחו מחנותו של ג'ורג-' גם הוא מרחוב בן יהודה וכך הגיעה פרשת מכירות סוף השבוע בכרמל לסיומה.
בסוף אותו שבוע ובשבועות לאחריו נהגו להגיע מדי פעם קונים שהופתעו לגלות שהמכירות נסתיימו.סוף סיפור המעשה
אברהם לעומת זאת הופתע שבעתיים כשהתייצבו אצלו מספר חיפאים באחד מימי חמישי "אתה רכשת את השטיחים מהבית של משפחת שולץ?" "כן" ענה אברהם בהפתעה, "אפשר לראות אותם?" בוודאי" "הם למכירה ? "  "כמובן" ענה אברהם וכך במהלך של מספר חודשים הגיעו לחנותו רוכשים שלא הכיר שבאו במיוחד מחיפה לקנות את השטיחים מדירת משפחת שולץ.
ההפתעה הגדולה באמת הייתה שיום אחד בעת שהילך ברחוב בן יהודה קרא לו קולגה "אברהם , אברהם בוא וראה מה קניתי" אברהם נכנס לחנות ובמקום הוצג לו שטיח סרוק גדול מימדים ששנים כבר התייאש אברהם מלמכור אותו "היכן רכשת אותו? " שאל מסוקרן " לא תאמין קניתי אותו אצל זוג יקים בכרמל בחיפה!"
ניסוע לחיפה כדי לקנות שטיח שנמצא 4 חנויות ממנו ? באמת צחוק הגורל, חשב אברהם.

התמונה באדיבות שטיחי אלי ששון – שטיחים בעבודת יד