תדמיינו שאתם בעלי נכס, ויום אחד אתם מתעוררים בבוקר עם הודעה על תביעה בסך מיליון וחצי ש"ח.

זה בדיוק מה שקרה לקבלן שהגיע אלי לפני כמה שנים, חיוור כולו, וביקש ממני חוות דעת מקצועית על תיק שנמצא בחקירה בבית משפט.

הוא סיפר לי שהשוכר שלו, בעל חנות שטיחים, תבע אותו כבעל המבנה על סך מיליון וחצי שקל בטענה לנזק מים נרחב שנמצא באחריותו. 

באחד משטפונות החורף, רצה הגורל והחנות היתה סגורה עקב חג עד הסופ"ש, למספר ימים בהם הייתה הצפה ונגרם נזק מים לשטיחים. הוא ביסס את התביעה שלו על סמך חוות דעת של מוכרי שטיחים בסביבתו. 

ברגע שראיתי את פרטי התיק, חשדתי שהתובע ניצל את התביעה ואסף את כל השטיחים שהיו להם פגיעות מים כדי להשליך על הקבלן את הנזק.

במבט ראשון קל היה לראות שהנזקים לא יכלו להיגרם בסופ״ש אחד. חלק מהפריטים היו פיסות ושאריות בלבד – שגם אם היו טובלים אותם בחומצה היו נותרים במצב טוב יותר. קל היה לזהות שנזקים שכאלו היו לכל הפחות באחריות בעל החנות מכיוון שהם תוצאה של חוסר טיפול ממושך. 

בנוסף למצב הפריטים – היה לי קל לזהות שהערכת הפריטים עצמם נופחה באופן בלתי מוצדק.

הגדלתי לעשות ובדקתי כמה מ"מ גשם נמדדו באותו סופ״ש על פי נתוני השירות המטאורולוגי. לפי הממצאים לא מדובר באירוע שסביר שיגרום נזק כזה, במיוחד כאשר מדובר במספר ימים בודדים. הנזק לא תאם את תיאור התובע באופן מובהק.

הגשתי את חוות דעתי והסברתי במפורט, באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהנזק שמופיע בתביעה אינו קשור לאירוע הגשמים הנוכחי. הייתה כאן רשלנות של בעל החנות בטיפול בנזק. 

כאשר אני מגיש חוות דעת לבית משפט, אני מעמיק במחקר, נותן טיעונים והסברים כולל סימוכין ומקורות. במידה ונדרש לעמוד מול חקירה נגדית תמיד יש לי את היכולת לעשות זאת ביעילות. 

לקראת בוא יום הדיון בבית המשפט, נערכתי לענות על שאלותיו של התובע והייתי בדרכי לבית המשפט לבקשת עו"ד. אך כשכבר חניתי בחנייה של בית המשפט, להפתעתי, הטלפון שלי צלצל ובצד השני שמעתי את קולו של עורך הדין: "אין צורך שתגיע, אסביר לך בהמשך" הוא ניתק ומיהר לחזור לדיון.

מאוחר יותר התברר לי שהשופט לא הספיק לקרוא את חוות הדעת שלי טרם הדיון לכן, רק בזמן ההפסקה, הוא התפנה לעיין בה וזה מה שהכריע את המשך המשפט. לאחר שכולם חזרו לדיון השופט פסק, על סמך חוות הדעת שלי, שהתובע חייב לקבלן פיצוי על הוצאות המשפט והתביעה בוטלה כליל.

לצערי אני רואה מקרים רבים של צדדים בבתי משפט שמביאים חוות דעת שאינן מקצועיות, במקרה הזה התובע הביא חוות דעת של מוכרים שכמובן עמדתם מוטה לטובת בעל החנות באופן טבעי בשל היותם בתחום וגם בשל הקשר האישי לבעל החנות. בנוסף אין להם את הכלים המקצועיים להעמיד חוות דעת שתהיה קבילה בבית המשפט.

כשאני מגיע לבית משפט, הדבר הראשון שהשופט רואה זה את הרזומה והניסיון שלי ואת זה שבתי משפט ממנים אותי במקרים רבים שלא מטעם אחד הצדדים. 

זה מצטרף למחקר המעמיק שאני עושה עבור כל מקרה וכך חוות הדעת שלי הופכות חזקות מאוד ולרוב בית המשפט משחרר אותי מהצורך להגן על חוות הדעת כפי שקרה במקרה הזה.

הכותב הוא יורם ברייר, שמאי וגמולוג בכיר ומשפטן בהכשרה, מנהל מקצועי של חברת גמולב שמאות כללית בע"מ, מומחה בינלאומי לחפצי ערך, אומנות ושטיחים, מנהל ובעלים של גמולב פלוס וגמולב ירושלים שמאות כללית בע"מ.אם אתם זקוקים לחוות דעת מקצועית לגבי חפצי ערך והערכה לצרכים שונים, מוזמנים למלא את הפרטים כאן ונחזור אליכם בקרוב.

הפוסט חוות הדעת שבזכותה נדחתה תביעה של מיליון וחצי ש"ח הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

כל אלה גרמו לי לקבוע כי בסבירות גבוהה לא מדובר בציור אותנטי של האמן.

התגובה שקיבלתי מהמומחה לאחר ההסבר הייתה:
"אין שום סיכוי שבעולם שאת זה ניתן יהיה לדעת באמצעות אינטליגנציה מלאכותית"

השיחה גרמה לי להבין שגם אם אני מקווה שבינה מלאכותית יכולה לחסוך לי זמן יקר בעתיד עדיין רחוק היום שבו היא תחליף אותי לחלוטין.

חשוב להבין שכיום, על אף ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, אין אף אפליקציה שמסוגלת לפשט את כמות הנתונים שאספו בראשם של כמה מומחים מעטים בעולם כדי שיתורגמו לזיהוי חד משמעי. מדובר בידע מורכב שמומחים אספו בניסיון ולמידה של עשרות שנים וכדי להפוך כל פרמטר שמומחה מזהה לישים לבחינה באמצעות בינה מלאכותית, דרושה לא פחות מעבודת נמלים מפרכת וגאונות.

יחד עם זאת, בפרמטרים שניתן להכניס למערכת, לבינה מלאכותית יש יתרון משמעות. אין לדעת מה צופן העתיד, לאן הטכנולוגיה תפתח והאם יהיו דברים שבהם הטכנולוגיה תוכל לתמוך בנו גם בתחום הזה. 
בהחלט ניכר שישנם דברים שלפחות בינתיים – רק עין אנושית ואינטואיציה יכולות לגלות.

כשאנחנו חושבים על מה יתאפשר בעתיד בתחום זה אנחנו רוצים לקוות שאנטיליגנציה מלאכותית תוכל לסנן זיופים מובהקים על פי קטגוריות מסוימות ולעזור לנו להגיע במהירות לאינפורמציה רלוונטית ליצירה שאותה אנחנו רוצים לבדוק ובכך לחסוך לנו זמן ולהנגיש ולשמר ידע יקר ובעל ערך.

האם אתם חושבים שהמומחים בעתיד יתחלפו בבינה מלאכותית ועד כמה?

הפוסט האם בינה מלאכותית יכולה להחליף שמאי מומחה בזיהוי זיופים? הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

נדיר לפגוש סיפור סינדרלה. יצירה שנקנתה לפני זמן רב, ישבה בסלון או אפילו במחסן ורק כאשר מומחה מגיע ורואה אותה מתגלה שווי שהוא הרבה מכל מה שאפשר היה לתאר. הנה אחד מהסיפורים האלה: 

זה היה מהבקרים הרגילים בהם נקראתי לבצע הערכה שגרתית לחלוטין לעיזבון בשכונה ותיקה בירושלים. כמו בכל הערכה אני נתקל במגוון חפצים כגון יצירות אמנות, תכשיטים, כלי כסף ועוד. היורשים יודעים לספר לי בדרך כלל מה לדעתם בעל ערך רב, וברוב המקרים אם יש הפתעה, היא בעיקר לרעתם. תכשיטים ששווים בעיקר לפי מחיר המתכות ולא הרבה מעבר הם דבר שבשגרה.

אבל יצירה אחת תפסה את תשומת ליבי במיוחד. הייתה זו יצירה מופשטת, אפורה למדי שבעלי העיזבון לא התייחסו אליה והתלבטו אם בכלל להכניס אותה להערכה. אביהם סיפר להם שהוא קנה אותה בגלריה בירושלים בעבור 1000 לירות לפני זמן רב והם הניחו שהיא לא בעלת ערך. 

ניגבתי את האבק וזיהיתי חתימה בשתי שפות – אנגלית וסינית. עידכנתי אותם מיד שהיצירה הזו עשוייה להיות שווה הרבה כסף. 

מהרגע הראשון שמבטי נפל עליה, הבנתי שיש כאן משהו שצריך להתעכב עליו. לאחר שנים במקצוע האינטואיציה בתחום זה חזקה ומהירה. ואמנם ביני לביני חשבתי, שלו הייתי סוחר באמנות הייתי קונה מידם את היצירה מיידית וגוזר קופון יפה מאוד. אך אחריותי כמומחה היא כמובן לתת ייעוץ מקצועי שהוא קודם כל לטובת מיקסום הרווחים של לקוחותי, במקרה זה היורשים. 

כדי שנבין מה מיוחד כלכך ביצירה צריך להבין את סיפורו של האמן.

האמן צ׳ו ט-צ׳ון, (Chu Teh-Chun) נולד ב1920 בסין. יחד עם שני עמיתיו שכונו ״שלושת המוסקטרים״ ייסד זרם אמנות חדש ששילב קליגרפיה ואמנות סינית עם זרם האמנות המופשטת ששלט באירופה באותה תקופה. 

צ'ו, שפעל בצרפת, נטש את האמנות הפיגורטיבית שאפיינה אותו בשנים הראשונות בפריז, אשר בעטיה אף זכה במדליית כסף עבור דיוקן רעייתו "המונה ליזה של המזרח" והלך לכיוון הזרם המופשט שהחל לתפוס תאוצה באירופה ואף בישראל.

ב-1964 צ׳ו הציג תערוכה שהוקדשה לו במוזיאון קרנגי, מאז יצירותיו מבוקשות על ידי אספנים אירופאים וסינים כאחת.

נתתי אומדן משוער אך ידעתי שהיצירה עשויה לקבל מחיר גבוה מאוד אם תימכר בבית מכירות מתאים שמוכר לאספנים שאוהבים את הסגנון הייחודי הזה. ייעצתי להם למכור את היצירה ולחלוק את הרווחים כדי למנוע חוסר צדק בחלוקת הירושה.

הלקוחות אכן קיבלו את עצתי ופנו לבית מכירות בינלאומי ואני שמח על כך. 

שמחת היורשים הייתה גדולה, אך אפילו גדולה יותר כאשר המחיר הפתיע את כולנו, כולל את בית המכירות. 

שמחת היורשים הייתה גדולה, הם הבינו שיש אוצר בידם כאשר היצירה נמכר במחיר שהפתיע את כולם, כולל את בית המכירות, בלמעלה מ 1.8 מיליון ₪ .

הפוסט הציור שהפתיע את כולם הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

נוסף על כך חשוב לוודא שהציור של יוסל ברגנר שאנחנו בוחנים הוא אכן ציור אותנטי. לצערי, רבים המקרים בהם אני פוגש פוסטרים ישנים ששווים זניח. ערכם של הדפסים חתומים שהם חלק מסדרה מוגבלת יהיה שונה, אך מובן שגם אלה אינם משתווים לערכה של עבודת שמן על בד.

יוסל ברגנר נולד בוינה ב1920 לאב משורר ואם זמרת. יידיש היתה חלק מרכזי בתרבות ובגיל שנה משפחתו עברה לוורשה שהייתה מרכז לספרות יידית באותה התקופה.

בגלל העוני הרב נישלח יוסל לגור עם סבתו וסבו בגליציה למספר שנים. מאוחר יותר התחנך בבית ספר יהודי ואף למד אצל הצייר הירש אלטמן.

אביו ששהה בגרמניה ב-1933, השכיל להבין את הלכי הרוח תחת שלטון הנאצים ועודד את המשפחה לעזוב את אירופה. ראשונה לעזוב לאוסטרליה הייתה אחותו הרקדנית  רות ברגנר ב1936. שנה לאחר מכן הוא הצטרף אליה עם עוד מספר חברים.

כאשר חי במלבורן הוא למד אמנות ועסק בעבודות שונות. היצירה שלו בהשראת מלחמת מלבורן בה האבוריג'ינים נאספו לגטאות הייתה חלק חשוב ביצירתו. בתקופת המלחמה שירת בגדוד העבודה של הצבא האוסטרלי וכשהמלחמה הסתיימה חזר ללמוד באקדמיה.

באותה תקופה חבר למספר אמנים באוסטרליה ויחד הם יצרו זרם שנקרא ריאליזם חברתי.

ב1948 נסע ברגנר לפריס שם הציג את עבודותיו בתערוכה משותפת עם ג'יימס ויגלי. בשנים  1949-1950 התגורר בקנדה, מקום מגוריו של אביו, והציג את עבודותיו שם ובניו יורק.

תקופת יצירתו בוינה היא נקודה משמעותית מאוד בעיצוב סגנונו וציוריו. הוא עלה לישראל ב-1950 עם בת זוגו והשניים עברו לגור בצפת ומשם התחיל פועלו כצייר ישראלי. ברבות הימים הוא זכה להכרה רבה; ב1955 זכה בפרס דיזינגוף וב1980 זכה בפרס ישראל.

יצירותיו הידועות ביותר מתאפיינות בסגנון סוראליסטי ואלמנטים דוממים חזרו על עצמם והפכו למוטיבים ידועים ומזוהים של עבודותיו; סירים, מחבתות, מגהצי פחם, עששיות נפט, ציפורים ועוד. תחושת הבדידות והזרות באה לידי ביטוי ברוב יצירותיו בצבעים כהים ומבטים אבודים.

מחירי יצירותיו של יוסל ברגנר על פי תקופות עבודתו השונות :

1. התקופה בה שהה באוסטרליה עד סוף שנות ה40 של המאה ה-20, מתאפיינת ביצירות עם גוון יהודי. בעלי מלאכה יהודים ונושאים נוספים. הדמויות הן אבוריג'ניות במראה. תמונות מתקופה זו הן תמונות קצת אפלות מלאות הבעה ותנועה. יצירות מתקופה זו נמכרות עד 100,000 $.
2. בשנות ה-50 של המאה ה-20, התקופה הראשונה שלו בישראל, עדין מתאפיינת בדמויות בעלות מראה אבוריג'ני, למרות שהשפעת ארץ ישראל ניכרת יותר. יצירות בסגנון של אוסטרליה תוך שילוב של דמויות ישראליות, יותר אור, יותר מבנים, יותר צבעים מהירים.  יצירות בשמן על בד נמכרות עד 80,000 $  מתקופה זו.
3. שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, תקופה סוראליסטית מובהקת. היצירה הידועה ביותר נקראת קיר -כסית (קיר של בית הקפה המפורסם בדיזינגוף, שהיה מקום מפגשם של הבוהמה). חפצים שעפים באוויר. ניתן להגיד שהסוראליזם שלו היה תמיד מעוגן בקרקע, הוא צייר את איקרוס נופל לים או אקסודוס של כלי המטבח שיצאו ליציאת מצרים. ציוריו שזורים הומור יהודי שמאפיין את יהודי מזרח אירופה. בתקופה זו הציורים הופכים בהירים בהשפעה של ברק . יצירות מתקופה זו נמכרות עד 250,000 $ .
4. יצירות משנות ה-70 עד שנות ה-90 של המאה ה-20 בהן סדרות כמו איור הספרים: 'הגדת ראשי ציפורים', 'המשפט' מאת קפקא ונושאים חוזרים כגון: חוף ברייטון, נושאים מיתולוגים שונים ועוד. הצבעים הופכים יותר עזים קווים יותר תזזיתיים בעלי נושאים מובחנים. יצירות מתקופה זו נמכרות עד 55,000 $.
5. התקופה המאוחרת יותר תקופת משחקי הילדים , בתקופה זו הוא צייר עבור הנכדים שלו שגדלו והתפתחו, הציורים קלילים ובהירים יותר יצירות מתקופה זו נמכרות עד 15,000 $.

נושאים מועדפים שאפיינו את יצירתו הם:

חתונה יהודית, בעלי מלאכה, נושאים הקשורים במיתולוגיה , מנהגים . טכניקות בהן הרבה להשתמש: תחריטים , ליטוגרפיות ,הדפסי משי, תחריטים וליטוגרפיות בתוספת צבע , רישומים , אקוורלים , גואשים , יצירות בשמן על ניר , יצירות בשמן על בד.

חשוב לשים לב האם היצירה אותנטית או מזוייפת או שמדובר בהדפס, הדבר יכול השפיע משמעותית על המחיר.

להערכת שווי מקצועית עבור תמונה לחצו כאן או חייגו 03-6252424.  לשאלות נוספות ואומדן מחיר במתנה ניתן להעלות תמונה לקבוצת הפייסבוק שלנו 'כמה זה שווה?' .

הפוסט כמה שווה ציור של יוסל ברגנר? הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

ב25.11.19 פורסם כי לפנות בוקר, במוזיאון בדרזדן, התרחשה פריצה. נגנבו שלוש מערכות תכשיטים עתיקים יקרות ערך מהמאה ה18. זהו המוזאון שבו מוצג אחד מאוספי התכשיטים הגדולים והמוכרים ביותר באירופה. נכתב כי על-פי הערכות, מדובר בתכשיטים בשווי של עד 1 מיליארד יורו (כ-1.1 מיליארד דולר).

האם הסכום הזה יתכן ותואם את הסיפור?

בהמשך הכתבה שנגלה האם הדבר סביר או לא.

כיצד מבצעים הערכת תכשיטים עתיקים?

כאשר ניגש לבצע הערכת תכשיטים עתיקים הפרמטר המכריע בקביעת המחיר אינו שווי אבני החן. לא רק גודלן וניקיונן של אבנים כי אם הפרובננס של התכשיטים.

התכשיטים באוסף זה אכן כוללים אבני חן נדירות ביותר, יחודיות ועל כן גם יקרות. אך מרכיב החומרים הוא לא זה שמייצג את השווי שלהם. הסיפור והמורשת שמאחורי התכשיטים הוא חלק בלתי ניפרד מהערכה. הנדירות והייחודיות של העבודות גם היא חלק חשוב בשכלול המחיר.

באוסף החשוב שנפרץ נקרא 'החדר הירוק' והפריט היקר ביותר באוסף הוא 'יהלום דרזדן'. זהו יהלום ירוק בוהק בליטוש טיפה, כפי הניראה מהודו. בסביבות 1700 הוא נקנה ע"י 'אוגוסטוס החזק' הדוכס של סקסטוניה וכך קיבל היהלום את שמו. לימים הוא נחשב לאחד מעשר היהלומים הכי מפורסמים בעולם.

'יהלום דרזדן' הוא היחיד מבין העשרה בצבע ירוק וזהו ירוק מאוד חזק. היהלום הנדיר הזה הוא הקטן מבין עשרת המפורסמים והגדולים. יחד עם זאת הצבע שלו כל כך נדיר לכן הפך לאחד היקרים ביותר. קשה להעריך את השווי שלו, אבל מומחים מערכים אותו ב200 מיליון דולר. ההערכה במקרה זה היא השערה בלבד ולא ניתן לתקף אותה. זאת כיוון שהוא לא נמכר כבר זמן רב וגם לא יהלום דומה לו.

למרבה המזל יהלום זה לא היה במוזיאון בעת הפריצה. לפיכך התכשיטים היו בעלי שווי פחות מסכום זה.

הפריצה הייתה מהירה ונפגעה ויטרינה אחת בלבד. לכן גם אם נגנבו עשרות תכשיטים, בדקות הבודדות האלה עד בו השוטרים, הסכום שפורסם מוגזם.

מי משלם על האבדן הזה?

האוסף הזה שייך למוזיאון ועל כן כנהוג במוזיאונים אין הוא מבוטח.

מוזאונים לא יכולים לעמוד בביטוח כל התצוגות שברשותם כי הביטוח יקר מאוד. לכן הם משקיעים בשמירה ומבטחים רק תערוכות מושאלות ממקומות אחרים. אם כן המוזיאון נמצא כרגע בבעיה חמורה. נגנבו מוצגים חשובים שערכם ההיסטורי והתרבותי רב יותר אפילו מערכם הכספי. נוסף על כך, אין מי שיפצה על האבדן. 

סיפור מקרה מעניין זה מאפשר לנו לפגוש כמה שאלות:

מה גורם לתכשיטים עתיקים להיות יקרים כל כך? מי עומד מאחורי ההערכת הנזק המופרזת הזאת?

לא על כל השאלות האלה נוכל לתת מענה ודאי. נוכל לקבל קצה חוט שיאפשר לנו להסתכל בדרך חדשה על המקרה ועל מקרים נוספים.

מה גורם לתכשיטים עתיקים להיות יקרים כל כך?

גורמים המשפיעים על מחיר של תכשיטים ושעונים יקרים הם:

מחיר החומרים: איכות אבני החן, גודלן, צלילותן, איכות המתכות, משקלן. נוסף על המותג, נדירות . מותג- מי יצר את התכשיט? נדירות- האם מדובר בפריט יחיד שעוצב באופן אישי או סידרה שיש בה כמות מוגבלת?

אלמנט חשוב נוסף שמשפיע רבות בתכשיטים עתיקים הוא פרובננס. האם יש הוכחות חד משמעיות לייחוסו של התכשיט, עבור מי נוצר? כמו ביצירות אמנות, מלבד איכות של היצירה חשוב לדעת באיזה אוספים היא הייתה ואיך התגלגלה. בתכשיטים השאלה תהיה מי ענדה אותן? לכבוד איזה מאורע הם יוצרו? וכדומה. כל פרט כזה משפיע על המחיר ויכול להעלות אותו בעשרות מונים.

אם כן, ניתן לשער שהמחיר המופרז לתכשיטים נועד לעודד את המשטרה לפעול במהירות. או לייצר כותרות מושכות שיעוררו עניין. מה שחשוב הוא שמקרה זה עוזר לנו להבין את חשיבות הסיפור שעומד מאחורי תכשיטים עתיקים. השפעתו על הערך התכשיט לא פחותה משאר המרכיבים בהערכת תכשיטים עתיקים.

גמולב מבצעת הערכות ובדיקות מעבדה מקצועיות לתכשיטים עתיקים. להצעת מחיר לחצו כאן.

הפוסט הערכת תכשיטים עתיקים – גנבת הגדולה מוזאון בדרזדן הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

מה בסידרה?

1.הפשע המאורגן ואמנות

2. כיצד ביטוח מעודד גניבות אמנות

3. לאן נעלמות יצירות גנובות

יורם ברייר, המנהל המקצועי של גמולב ומומחה לערכת אמנות יחשוף בפנינו סיפורים היסטוריים ומקרים אמיתיים שטיפל בהם. כך נוכל ללמוד על המניעים לפשיעה באמנות, להיזהר מזיופים וקניית אמנות גנובה.

הסידרה הזו היא חלק "הסיפור מאחורי החפץ" – מפגשי זום בהם יורם חושף ידע וסיפורים בתחומים מגוונים הקשורים לאמנות, שטיחים, כלי כסף, פורצלן ודברי ערך נוספים.

את המפגשים הקודמים נותן לראות בערוץ היוטיוב של גמולב

ניתן ליצור איתנו קשר בכל נושא כאן.

1. הפשע המאורגן ואמנות

2.כיצד ביטוח מעודד גנבת אמנות

3. לאן נעלמות יצירות גנובות

הפוסט הסודות מאחורי גניבת אמנות הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

וולפגנג פישר Wolfgang Fischer ב-1951 ושותפים ביצעו את מה שנחשבת למלאכת הזיוף המוצלחת ביותר במאה ה-20 ובכלל. לפי הודעתו הוא זייף מאות יצירות אמנות לטענתו 300 מתוכן תלויות במוזיאונים ברחבי העולם. בניהן יצירות של  אמנים כמו  Max Ernst, Heinrich Campendonk, Fernand Léger , Kees van Dongen ואחרים.

איך הוא עשה זאת?

שיטת העבודה של הקבוצה הייתה מתוחכמת מאוד. רעיתו של פישר הלן Beltracchi שיתפה עמו פעולה ,  הזוג עשה שימוש בשם משפחתה אשר מרמז על ייחוס אצולה גרמני. הם החזיקו את היצירות המזויפות בבית שהיה שייך למשפחה מזה דורות. כאשר מומחי האמנות מתבקשים לבחון אותנטיות של יצירת אמנות, הבדיקה הראשונה שהם עושים היא: פרובננס או בעברית ייחוס. הם בודקים את ייחוסה של היצירה ? מהו ייחוסה מהם גלגולים שעברה ממועד שבו נוצרה  ועד יום המכירה. לשם כך השם בלטראקי עזר מאוד.

כדי ליצור הוכחה שהיצירות מלוות את המשפחה מזה דורות עשה וולפגנג תרגיל גאוני, הוא צילם את רעייתו לבושה בביגוד, תסרוקות וכובעים מתחילת המאה ה-20  במקומות שונים בבית , את הצילומים בצעו במצלמה שהייתה ברשותם שגם היא יוצרה ב1905 , הם אף רכשו ניירות צילום מהתקופה ביצעו פיתוח של הצילומים שהתאים לפיתוח שאפיין את תחילת המאה ה-20 ופזרו את הצילומים באקראי במקומות שונים ברחבי הבית. המומחים מצאו את הצילומים והשוו אותם ליצירות שכביכול צולמו ברחבי הבית כאשר לכאורה סבתה של הגברת הלן הייתה המצולמת וברקע יצירות התלויות על הקירות.

לאחר שהמומחים השתכנעו לגבי הפרובננס נותרו בדיקות כימיות ושגם אותן הצליח בלטראקי לעבור.  הוא דאג לחקור את שיטות העבודה של כל אמן ואמן ולבצע את הזיוף באופן המתאים לשיטת עבודתו של כל אמן. הוא התאים את העץ והבדים למה שאפיין אות האמן.  למשל מקס ארנסט צייר על בד אותו הניח על גבי משטח עץ והטבעה של הטקסטורה של העץ מופיעה בבדי יצירותיו, בלטראקי דאג לעבוד בשיטה כזו.

מרגע בלטראקי הפך להמקור לגיטימי ומקובל ביידי החוקרים  וקיבל חותמת "כשרות" נוצר יש מאין "אוסף אמנות מדהים שאבד לעולם "  (יצירת הזיופים נמשכה) וכמובן שלא היה עוד צורך לבדוק. כך ניתן לייצר יצירות מבוקשות של האמנים והופיעו גרסאות לא מוכרות של אמנים מפורסמים והחגיגה נמשכה.

אז מה הפיל את הזייפן הדגול?

לאחר שהתגלתה התרמית התברר שמה שהפיל את הזייפנים היה הפיגמנט הלבן .

במאה התשע עשרה הלבן על בסיס עופרת הוחלף בלבן על בסיס אבץ. הסיבה לכך הייתה שהעופרת הרעילה פגעה בבריאות של אמנים רבים (יש טוענים שזו הייתה סיבת המוות של רבים וטובים). הבעיה עם הלבן על בסיס אבץ הייתה שהצבע מצהיב עם השנים והופך עכור , משום כך בשנות השלושים נכנס לשוק צבע לבן חדש על בסיס טיטניום אוקסיד שהחליף את האבץ. בלטראקי רכש לבן על בסיס אבץ בהולנד אצל ספק , מה שהוא לא ידע הייתה העובדה שבלבן שהוא רכש היו שרידים של טיטניום אוקסיד (שאפיין את הצבעים החדשים) ולכן התגלתה התרמית בבדיקה די פשוטה.

בלטראקי נשפט במשפט בזק שנמשך 40 יום וקיבל 6 שנים בכלא רעייתו 4 שנים. לאחר שיצא מהכלא הוא התמודד עם תביעות בגובה 30 מיליון יורו של נפגעי זיופיו. יש טוענים שפגיעתו אף גבוהה פי עשר בגלל שרבים לא היו מוכנים להתוודות שנפלו בתרמית של בלטראקי.

נכתב ע"י יורם ברייר המנהל המקצועי של חברת גמולב

למידע נוסף מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק  כמה זה שווה? להערכה מקצועית ולנושאים נוספים ניתן למלא את הפרטים כאן

הפוסט אמנות הזיוף או האמן הזייפן הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

הפוסט גלריה נרווגית נגד הטלוויזיה – הסיבה: אמנות ישראלית הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

היצירה האבודה הועמדה למכירה בישראל – לכתבה בערוץ 12 הכנסו לקישור

יצירה קטנת מימדים בשם ׳סולם יעקב׳ שיצר אחד האמנים היהודיים המפורסמים בעולם עשתה כותרות בשנת 2020 כשהועמדה למכירה בישראל ומילאה את אולם בית המכירות. גודלה הקטן, ממש כמו היצירה המפורסמת בהיסטוריה הוא מה שהביא עליה את הפרסום שלה. סיפור ההיעלמות המיסתורי שלה ל20 שנים –  

מארק שאגאל עשה כמה סדרות של התנ"ך במהלך חייו. אחת מהן היתה לקראת הוצאת ספר שנקרא עיצובים לתנ"ך בהוצאת 1960 vervei, לאורך שנות עבודתי נתקלתי ב212 יצירות שצוירו עבור הספר הזה.  בשנות ה80 טסתי לציריך ושם בחנתי 106 עבודות של שאגאל בטכניקות על נייר, שהיו בבעלות בנק צרפתי בשם אינדו סוואיז והיוו משכון כנגד הלוואות שהבנק נתן. 

אני הגעתי להעריך את האוסף עבור  אספן ישראלי שהתעניין ברכישתו, אך מאחר שמחיר שנדרש היה יקר מידי, הרכישה לא יצאה אל הפועל. מקורו של האוסף היה מבנו של שאגאל מאשה אמריקאית שמו דויד מקניל.

מספר שנים מאוחר יותר הביא טדי קולק (ראש עיריית ירושלים) מאותו אוסף 103 עבודות . שגאל צייר גם תמונות שמן בנושאים אלה. בנושא סולם יעקב קיימות 3 גרסאות.

 כיצד נגנבה היצירה?

יצירה זו הוצגה למכירה בשנות ה90 בגלריה גורדון שעשתה מכירות פומביות עד תחילת שנות ה2000.  היצירה הוצגה בגלריה כנהוג, בשבוע לפני המכירה אנשים יכלו להגיע לראות את היצירות שיועמדו למכירה.

באותה התקופה לא היו מצלמות ולא הייתה שמירה מוקפדת, זו יצירה קטנת ממדים שקל לקחת ולהעלים אותה וכך היה, התמונה נעלמה ולא נודעו עקבותיה ל20 השנים הבאות.

חברת הביטוח (המגן חברה לביטוח) ביקשה ממני לייעץ למנהל מחלקת התביעות ואני ליוויתי אותם עד אשר התמורה שולמה אך התעלומה נותרה בעינה.

המבטחים הפעילו משרד חקירות שבדק שני כיווני חקירה. הכיוון הראשון היה לשלוח נציג לצרפת (מוקד חקירות) כדי למצוא את הגנב, אך כיוון זה לא צלח

לכן נסעו לבדוק האם התמונה מקורית או לא.

הקומיטה של שאגאל אישר את התמונה כי אחד מהחברים בקומיטה היו בעלים קודמים שלה. החוקר השאיר צילום של היצירה לחברי הקומיטה כדי שאם תתגלה התמונה ידעו שהיא גנובה ושייכת לחברת הביטוח.

לפני מספר שנים אספן פתח את הכספת שירש ומצא את התמונה בכספת לאחר שבעלת הכספת נפטרה. הוא פנה אלי ואמרתי לו כי ככל הנראה התמונה שייכת לחברת הביטוח (המורישה הייתה אספנית של אמנות אבל לא אישה מפוקפקת).

מיד הצעתי ליורש לפנות למשטרה.

היורש הכניס את היצירה למכירה בבית המכירות מצארט בירושלים, מצארט פנתה לקומיטה לאישור והקומיטה הודיע לחוקר (מוקד חקירות) שהתמונה התגלתה.

במקום למכור את התמונה היורש מצא את עצמו תחת חקירה משטרתית שבסופהנאלץ להחזיר את התמונה לחברת הביטוח.

מקרה זה מעורר אותנו, כקונים וכמוכרים להיות זהירים מאוד. סביר להניח שהאישה שהתמונה הייתה בכספת שלה, רכשה אותה מבלי לדעת שהיא גנובה. 

לאחר שנמסרה היצירה לחברת הביטוח – זו פנתה אלי שוב כדי לייעץ לגבי מכירת התמונה, מה ערכה והיכן כדאי למכור אותה. יעצתי להם למכור אותה בבית המכירות תירוש, וכך היה.

אמנם הסיפור המרתק של התמונה זיכה לה פרסום וערך גבוה ממה שהייתה מקבלת תמונה דומה לה שלא חוותה תעלומה שכזו, ובכל זאת חברת הביטוח נאלצה להפסיד עליה עשרות אלפי דולרים.

התמונה נמכרה בתמורת 110,000$ מכיר פטיש, משמעות הדבר שהרוכש ישלם 132,000 $ כולל עמלות.

הסבר מלא על עמלות ניתן למצוא במאמר מכירה פומבית – איך זה עובד?  היצירה חזרה ונמכרה סוף סוף, אך התעלומה עוד לא נפתרה וגם ספק אם תפתר אי פעם.

בימים אלה מתפתח וגדל אתר שאוסף מידע לגבי יצירות גנובות בכל העולם ובעזרת אתר זה ניתן יהיה לבדוק תמונה לפני קניה או מכירה כך לוודא כי היצירה אכן לא גנובה artproof.com 

נוסף על כך אפשר תמיד להתייעץ איתנו בקבוצת הפייסבוק כמה זה שווה? גמולב שם ניתן להעלות תמונה ולקבל אמדן מחיר או לשאול שאלות בנושא

הפוסט מארק שאגאל – תעלומה של מעל 20 שנה הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

הפוסט סיפורה של חנוכיה מיוחסת הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

כיצד אפשר למנוע מצב כזה?

 תמונה להמחשה בלבד

איך עובד שמאי בודד כיום?

כיום בעידן האינטרנט ניתן לבצע הערכה לביטוח של אמנות ועתיקות על ידי שמאי יחיד המתייעץ עם מומחים מכול הסוגים באמצעות המדיה הדיגיטאלית וזה מה שחברות ביטוח רבות עושות. עם זאת בכדי להעריך במדויק יצירות אומנות יש צורך במידע וגישה לבעלי מקצוע ויועצים בכול העולם. השמאי לבדו לא יכול לזהות זיופים ולדעת מחיר של יצירות שהן לא בתחום התמחותו.

מה צריך לדעת כדי להימנע מזיופים?

כדי לזהות זיופים  צריך להתמחות בכול אמן ואמן, יש לבצע בדיקות מעבדה כימיות של יצירות האמנות, לצורך כך צריך מעבדה. שמאי בודד לא יכול להתמודד עם דרישות אלה וסופו של דבר הוא עלול לטעות.

בנוסף בשוק הנוכחי יש צורך להיות בקשר שוטף עם הרבה מייצגים, גלריות, מוזיאונים, רסטורטורים, כדי להבין היכן נמצאות יצירות אותנטיות מוכרות. בארץ יש כיום כ 20-30 גלריות גדולות ו 300 גלריות קטנות יותר ו 110 בתי מכירות זה הרבה מעבר יכולתו של אדם בודד.

כדי לתת חוות דעת לבית משפט או לייעץ ברכישה או ערובה השמאי צריך לא רק להכיר את השוק להיות בקשר עם שחקניו אלא גם להיות מודע למשל אם רשת עבריינים פועלת בשוק יצירות האמנות ולדעת מהן היצירות שהם מנסים להכניס לשוק בכדי להפיל קונה תמים או חברת ביטוח.

איך אפשר היה למנוע את נפילת חברת הביטוח?

נפילתה של חברת הביטוח הייתה צפויה עבור מי שמעורה בענף האמנות ומודע לדמויות מוכרות בענף הזיופים. כאשר ניבחר שמאי, חשוב לבדוק שעומד מאחריו צוות של יועצים ושהוא מקושר לבעלי מקצוע בכל העולם. 

גמולב היא החברה היחידה בארץ שחוות הדעת שלה מקובלות גם בעולם. השמאים של גמולב עומדים בקשר עם גלריות רבות בארץ ובעולם ונעזרות באופן קבוע במומחים, מודעים לפעילות של זייפנים בארץ ובעולם ובצוות שלה ישנם מומחים לאמנים רבים.

הכותב: יורם ברייר, מנהל מקצועי של חברת גמולב, למידע נוסף ומענה מקצועי על שאלות מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, https://bit.ly/2t0zFGy

הפוסט למה חברת ביטוח נתבעה בסכום של 13 מליון ש"ח על ״גנבת״ יצירות מזויפות? הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

איך סיכסוך כה מורכב בין 3 יורשים, טעון במתח רגשי כבד, התפוגג בזכות בדיקה מקצועית פשוטה.

לפני כמה שנים ביצעתי הערכת עיזבון לשני אחים ובת זוגתו של מנוח שנאבקו משפטית במשך 5 שנים על צוואה שחילקה את רכושו לשלושת היורשים. המאבק המורכב סבב סביב החלק בירושה אשר כלל מטבעות זהב, כלי כסף תכשיטים ושעוני יד.

הגעתי למרתף חשוך של בנק בירושלים למפגש טעון בו כל אחד מהצדדים הביא עמו עורך דין ויועץ צמוד כך שהצטופפנו לא פחות מעשרה אנשים ששואפים להיכנס לכספת יחדיו.

עשר נפשות בשטח שגודלו כגודל תא טלפון ציבורי. הצפיפות, המתח, וחוסר האמון שוררים בחדר.

 

באופן לא מפתיע, הפמליה חסמה את דלת הכניסה עבור שאר לקוחות הבנק והפקיד סירב להכניס את כולנו אך אף יורש לא הסכים שיורש אחר ייכנס לכספת לבדו והיועץ ועו"ד …

'אני מציע שנלך ונבצע את הערכת השווי במקום שמוסכם על כל הצדדים' אמרתי. בחנות של אחד היועצים היה מקום גדול ושולחן מתאים כך שכולם יכלו לשבת סביבו בנוחות ולראות הכל . לבסוף כולם נעתרו ויצאנו לדרך.

בעל המקום ארגן אור לבן בוהק מעל השולחן, התחלתי לארגן את הציוד שלי לקראת ההערכה. כלי המדידה, זכוכית המגדלת שלי וכיו"ב.. אחד אחרי השני כל אחד מעורכי הדין מצא את הרגע לומר שהוא בדיוק צריך ללכת לפגישה אך ישוב בקרוב תוך שעתיים להמשך ניהול משא ומתן.

 די מהר קיבלתי את ההחלטה שאם אכין רשימות מפורטות הויכוחים ימשכו עד כלות ולכן הצעתי לבצע חלוקה בעין , מבלי שנרגיש נעלמו היועצים כולם. ככל הניראה המתח המקפיא שאפף את החדר הרחיק אותם. נשארנו אני, היורשים ובעל החנות.

חלקובה בעין התחלתי עם הפריטים שאיש לא רצה – אותם מכרתי לבעל החנות וקיבלתי כסף בדולרים, חילקתי את המזומן לשלוש. חילקתי לשלוש קבוצות פריטים בשווי זהה/דומה . לאחר מכן הגרלתי את החבילות בין היורשים ותוך מקסימום ארבעים דקות החלוקה הסתיימה לשביעות רצון הצדדים. (למעשה, כולם הרגישו שלא שיחק להם המזל – וזה תמיד הסימן שלי לכך שהחלוקה בוצעה באופן שיווני)

אחרי שעה וחצי התחילו להגיע עורכי הדין, מוכנים להתחיל משא ומתן מייגע. המומים שהצלחנו לסגור להם את התיק הזה שעליו עבדו 5 שנים!

 אני לא בטוח אם הם הצטערו או שמחו…

אך סביר להניח שהיורשים הצטערו שלא עשו זאת קודם.

לא פעם אנו נתקלים בתופעה האנושית המעניינת שריבים בין יורשים מתמוססים ברגע כאשר הערך הכספי של החפצים מונח על השולחן באופן ברור. כאשר עומדת מול היורשים ערמה של חפצים שעל כל אחד נשזרים סיפורים על סיפורים, כל יורש או יורשת חושבים שהם אלה שקיבלו את החפץ היקר פחות. כאשר ערפל הסיפורים נוחת למציאות המספרים, האש נרגעת ועשן לבן יכול לצאת ולסמל את השלום בין הצדדים.

עורכי דין רבים מנסים לפתור את הנושא בכלים שלהם כאשר כל עורך דין רוצה שהלקוח שלו יצא המרוצה ביותר ובסופו של דבר במאבקים האלה כולם מפסידים. ליורשים לא תמיד קל לצאת מתוך הדרמה הרגשית שהם נמצאים בה ודווקא לעורכי הדין יש תפקיד חשוב מאוד בנושא, לעזור ללקוחות לצאת מהלופ ולפתור את זה בתהליך קצר של הערכה מקצועית וחלוקת רכוש.

סיפור פרי עטו של: יורם ברייר מנהל מקצועי של חברת גמולב ושמאי בכיר מאז 1982 .

לקבלת הצעת מחיר להערכה, חלוקת רכוש או בוררות מלאו כאן את הפרטים או חייגו 03-6252424

הפוסט כיצד מאבק משפטי של 5 שנים הסתכם בשעה? הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

בשיתוף ברק רום | 28/07/2016 06:11

את הרברט פגשתי בביתו שבשדרות רוטשילד, הגעתי לדירה המרווחת שבקומה השלישית כשאני מתנשף, כי בתקופה בה בנו את העיר הלבנה לא חשבו על מעליות. “הבית בטח יעבור שיפוץ ויוסיפו מעלית”, הפטיר הרברט, “אני מתכנן לעבור מכאן בעוד שנה…”.

הרברט, שהתאלמן מספר שנים קודם למועד ביקורי, התגורר בדירה גדולה בת חמישה חדרים מרווחת ומאווררת, בנויה לתלפיות, בית מאוד “פרקטי”.  הדיסוננס היחיד היו רהיטי העץ הכבדים, שמילאו את הבית. רהיטים מאסיביים מעץ, מגולפים ומורכבים, ויטרינה עם תא מיוחד ששימש כיומידור לסיגרים, תא קירור בשידה רחבה (קרדנצה), רהיט ששימש לאחסון של כלי פורצלן, שגם מאלו היו להרברט לא מעט. כלים של מייסן, KPM ומבחר יצרנים גרמניים קלאסיים, כלי קריסטל, כלים מצופי כסף של היצרן WMF.

בחדר השינה מצאתי דיוקן שצויר על ידי האמן היהודי המפורסם מקס ליברמן, שהיה ראש אגודת הציירים ונחשב בזמנו בגרמניה לצייר האימפרסיוניסט החשוב ביותר. רק שוויה של התמונה הזו מוערך בכ-150 אלף דולר

“את כל זה הבאת מגרמניה?”, שאלתי בתמיהה. “כן, כל מה שאתה רואה כאן ואף יותר נחת בנמל תל אביב בקיץ 1934”, השיב לי הרברט בנחרצות יקית. העלייה היקית הצטיינה בעולים בעלי רכוש אבל לא נתקלתי בכמות כזו וסוג כזה של פריטים מאסיביים שהגיעו עם העולים.

“כאשר עלו הנאצים לשלטון משפחתי ואני התגוררנו בהאמבורג, אבי היה שופט ידוע ועשיר ואני עבדתי כפקיד בבית המשפט כחלק מההתמחות שלי”.

הרגשת בשינוי כשעלו הנאצים?”, שאלתי. “שינוי אתה שואל? הווילה של אבא כל כך ניקרה את עיניהם, שזה היה הבית הראשון שהם השתלטו עליו לאחר שתפסו כוח. הם החרימו מכל הבא ליד, את אבי לא ראיתי מאז. ספקתי להחליף עמו מילה בטלפון. גם אני לא קופחתי ובריונים שהפכו לגסטאפו תפסו אותי. הייתי מעין שבוי אצלם, כשנה וחצי. הם השתמשו בי לבצע עבורם שליחויות הפכו אותו לשפוט שלהם”.

קבינט גרמני ממחצית המאה ה-19. צילום- אילוסטרציה.

“איך בכל זאת הצלחת להימלט?” שאלתי. “אני לא יודע מה הייתה הכוונה שלהם לגבי. הם התייחסו אלי יפה כי הייתי מספר להם בדיחות והייתי מין שעשוע עבורם. ניצלתי את ההזדמנות יום אחד וברחתי לצ’כיה, משם עליתי לישראל”.

“איך, אם כך, הצלחת להביא ארצה את כל הרהיטים?”, שאלתי. “ובכן, אני לא ממש יודע כיצד הקונסוליה הגרמנית בישראל (היה דבר כזה) שמעה שאני נמצא בארץ והם פנו אלי. נפגשתי עם הקונסול ששאל אותי ‘אתה היית פקיד בבית המשפט בהאמבורג בין השנים 1929-33?’, כן, עניתי, והוא הוסיף: ‘חסרים לנו כ-30 תיקים שהתנהלו בבית המשפט, אולי תוכל לסייע לנו?’. כן, עניתי, אני גנבתי אותם ואני מוכן להחזיר אותם בתנאי שכל תכולת הבית של הורי תגיע לפלשתינה. לכשתגיע אני מתחייב להחזיר את התיקים”.

כך אכן היה, השנה היתה 1934 וכל תל אביב הקטנה חוותה מחזה מוזר – מכולה שהגיעה ארצה ובה תכולת ביתו של הרברט, ארוזה בארגזי עץ, מלווה ברשימה מפורטת של כל דבר וחפץ. לא נשברה אפילו כוס אחת. כל תכולת ביתי מונחת לפניך, כפי שהניחו אותה בשנת 1934 הנאצים ימח שמם, ואני החזרתי להם את התיקים שעסקו בעיקר בסיכסוכי שכנים ומשפטים נגד הרשות העירונית ובעלי חוב”.

שווי כל תכולת הבית, אם אתם כבר שואלים, על כל הרהיטים והפריטים, מוערך בכחצי מיליון דולר.

יורם ברייר

הכותב הוא יורם ברייר, המנכ”ל של “גמולב פלוס“.החברה שבניהולו עוסקת בסוגים שונים של הערכות רכוש. היא עושה זאת עבור חברות ביטוח. עבור כונסי נכסים שמבקשים למכור פרטי רכוש של פושטי רגל. לעיתים מגיעים אל משרדו זוג בהליך גירושים, המעוניין לקבל הערכת מחיר על שווי הרכוש שהם מחלקים ביניהם. לא אחת אלה אספני אומנות, המבקשים לדעת מה שווי האוסף שבידיהם ובכמה עליהם לבטח אותו.

אז לפני שאתם מזמינים מוביל שירוקן את הבית של סבתא ויתן לכם מחיר פיקס על פינוי כל הרכוש, כדאי להזמין מקצוען שיציץ על התמונות, יברר מהיכן הרהיטים ומי בנה אותם, יחפור באוסף המטבעות ויעשה סקירה גם בקופסת התכשיטים. יכול מאוד להיות שמתחבא שם אוצר שלא ידעתם עליו.

הפוסט כמה שווה תכולת בית שנארז ונשלח ארצה בידי הנאצים? הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

התמונה המפורסמת בעולם של המונה ליזה, היא דיוקנה של ליזה די נולדו ג'רארדיני, אשתו של פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו -סוחר בדים מפירנצה, אשר צוירה על ידי לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519). נראה כי ג'וקונדו הזמין את היצירה בתחילת המאה   ה-16, כאשר שהה ליאונרדו בפירנצה.  לאונרדו עבד על היצירה במשך שנים אולם מעולם לא מסר אותה למזמין.

בשנים האחרונות לחייו, חי לאונרדו בצרפת בחסותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון. הוא רכש את היצירה לאחר מותו של לאונרדו וצירף אותה לאוסף הלאומי הצרפתי המוצג במוזיאון הלובר. במהלך השנים הפכה היצירה לאחד המוצגים המרכזיים במוזיאון ולמוקד משיכה בפני עצמה.

ב21 באוגוסט 1911 ניצל נגר איטלקי בשם וינצ'נזו פרוג'ה, שעבד בלובר, את האבטחה הדלה על היצירה, שלף אותה ממסגרתה ויצא מהמוזיאון כאשר היצירה המפורסמת מתחת למעילו.

המהומה ביום שאחרי לא היתה מביישת אף סרט- מנהל הלובר פוטר ואנשי האבטחה נענשו קשות. הדיווחים בתקשורת בצרפת ובכל העולם העצימו את הפרשה עוד יותר. במשך שנתיים חיפשה המשטרה כל קצה חוט יסייע להם למצוא את התמונה.

באותה תקופה, נהג צייר עני בשם גרי פיירט להסתובב במוזיאון הלובר. יום אחד ראה מספר פסלים קטנים בחדר שירות שנותר פתוח. הוא לא הצליח להתאפק וגנב אותם. פיירט הציג את הפסלונים בביתו לחבריו ואף הציע למכור להם אותם תמורת סכום קטן. אחד החברים התלהב ורכש מייד את הפסלים. מהר מאד הבין שהפסלים ככל הנראה גנובים וניסה להפטר מהם, בחשש שאם ימצאו אותם אצלו יחשדו שגנב גם את המונה ליזה, מה שאכן קרה לבסוף. פאבלו פיקאסו היה חברו של אותו צייר עני אשר רכש ממנו את הפסלים הגנובים. הוא, וחברו גיום אפולינר נעצרו בחשד לגניבה הנועזת אולם שוחררו כבר למחרת היום על ידי השופט, אשר הבין כי אין ספק שהשניים אינם מסוגלים לעמוד מאחורי הגניבה הנועזת.

נחזור ליצירה המלכותית – בתחילה, החביא אותה פרוג'ה מתחת למיטתו בארגז עץ.לאחר מכן, הצליח פרוג'ה להבריח את ה"מונה ליזה" לאיטליה, שם הוצגה זמן קצר במוזיאון האופיצי בפירנצה. במקביל, יצר פרוג'ה קשר עם סוחר עתיקות מפירנצה, וניסה למכור לו את התמונה תמורת חצי מליון לירות (לצורך כיסוי הוצאות) ואז נתפס. משפטו היה מתוקשר מאד באיטליה וגם ברחבי העולם והוא זכה לאהדה רבה מצד הקהל באיטליה, כמי שרצה להשיב את הציור ל"מולדתו". בסופו של דבר נגזר על פרוג'ה עונש קל של שנת מאסר אחת. העונש הקל הוסבר בדעת הקהל האוהדת ל"גנב הפטריוטי".

הסערה הציבורית בעקבות הגניבה ומעצרו המתוקשר של פרוג'ה העצימו עוד יותר את הפופולריות של היצירה ומחירה האמיר.

בתחילת חודש ספטמבר 2014, פורסם כאמור כי ממשלת צרפת שוקלת למכור את היצירה שמחירה העכשווי מוערך בכ1.9 מיליארד יורו על מנת לסייע בכיסוי החובות של המדינה.  מצער שם מצבה הכלכלי של איטליה אינו מזהיר, אחרת ייתכן שהיינו רואים שוב את "חזרתה למולדת" של היצירה.

ימכרו או לא ימכרו? אי אפשר לדעת. ייתכן מאד שזו כותרת ריקה בלבד. אבל עובדה זו לא מפחיתה מהסיפור המרתק של "הגברת הראשונה" של האמנות עד היום.

הוא חשב בטעות שהמונה ליזה נגנבה על ידי נפוליאון

"מחזיר שבויים"

ניכת ע"י יורם ברייר, מנהל מקצועי של גמולב ומנכ"ל גמולב פלוס.

הפוסט המונה ליזה – סיפורה המרתק של "הגברת הראשונה" של עולם האמנות הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

רבים לא ייחסו חשיבות לאזהרה אך מקצתם התייחסו ברצינות רבה לנושא.

ביניהם ישמעאל (שם בדוי), סוחר שטיחים מטהרן, חנותו ברחוב פירדוסי נחשבה לאחת מהיוקרתיות ביותר, על מעלליו תקראו בהמשך.

בעקבות האזהרות ישמעאל בחר להגר לשוויץ והעיר הקוסמופוליטית ז'נבה קרצה לו במיוחד. באמצעות קסמו המיוחד הצליח במהרה, לקבל כספים מבנק שוויצרי בתמורה לשעבוד אוסף השטיחים שלו.

כיוון שהבנק בשוויץ לא קיבל הערכה מקצועית התברר להם בדיעבד ששווי השטיחים לא תואם את גובה ההלוואה שקיבל ולכן, בכספות הבנק ,  ניתן למצוא עד היום שטיחים שאין להם דורש.  חלקם מעטר את מסדרונות חדרי ההנהלה.

לאחר שהתבסס ישמעאל במקומו החדש, איתר במהרה את מלון הילטון נוגה של המיליונר (באותם ימים) ניסים גאון , כבסיס שאליו מתנקזים שועי עולם רבי מעמד וממון.

כפי שכבר ודאי הבחנתם ישמעאל התאפיין ביכולת מרשימה להתחבב על הבריות. היות וקסמו הילך במיוחד על בני המזרח הבחין בעינו החדה כי למלון זה, מגיע באופן די קבוע נסיך מבני משפחת המלוכה בסעודיה.

הנסיך הגיע לז'נבה כדי לבדוק מה השתנה בהשקעותיו הכספיות, שהרי אין טוב מלבדוק בעין- כי מי יודע אולי עובדים עליו.  במסגרת סיור שבדרך כלל הסתיים במרבייה בספרד או בעיירת חוף אחרת באירופה, שהה הנסיך ימים מספר בז'נבה ושזף עינו בכסף.

ישמעאל, שהטיב להכיר את הנפשות הפועלות הגה תוכנית גאונית.

בשלב ראשון פרסם מודעת דרושים לעבודה עם קהל בעיתון מקומי וביקש  אישה מצודדת, לעבודה בשעות לא שגרתיות. לאחר עבודת מיון ארוכה נמצאה האחת שגם שלטה בשפות, היתה פקחית וזריזת מחשבה ,נועזת (שלא לומר מתירנית) ובעלת ניסיון קודם בלווי אחמי"ם וגם מלאה במקומות הנכונים והכל לפי הטעם המקובל על נסיכי המזרח התיכון.

השלב הבא היה ליצור קשר עם מזכירו ויועצו של הנסיך.

ישמעאל נפגש עמו במעלית המלון  "במקרה"  והזמין אותו אליו לחנות (בלובי המלון). בפגישה הציג בפניו שטיח משי נדיר ומשובח שכל הנוגע בו ליבו ימס. בסוד לחש לאוזניו כי השטיח, שמקורו בעיר הקדושה קום הוא אחד מזוג שהיה שייך לאחות השאה הפרסי ! ישמור השם, זו אשר נחשבה לצינור העברת כספי השוחד שרבו בממלכה הפרסית. ככל שהמקור היה יותר מסתורי כך גבר חשקו של המזכיר, "השטיח הזה הוא שלך" לחש לו ישמעאל  "כל שעליך לעשות זה להביא לחנותי את הנסיך".

מובן שלו היה חושד כאן המזכיר התוכנית הייתה נופלת ברגע אך ידידינו המשיך בתוכניתו וטווה סיפורים צבעוניים לא פחות מאשר השטיחים שבחנותו.

במקביל, נפגש ישמעאל עם אשת החמודות שאת שירותיה שכר והסביר לה על תפקידה.

למעשה  היא הוצגה בפני הנסיך כאשתו  ומתוך כך הוזמנה להתלוות לסעודות, מפגשים, קוקטילים, ובמהלך הזמן לאט לאט לפלרטט עם הנסיך.

אכן כך קרה,   הנסיך הגיע לחנות ופגש את ישמעאל אשר הציג בפניו את "אשתו" . הנסיך  החל להתעניין מייד בשטיחים או אולי יש לומר בגברת. ראה ישמעאל כי נוצר החיבור לו יחל והציע להזמין את כבודו לארוחה בה ידונו בהרחבה על המצב ה"פוליטי" באיראן. באותה הזדמנות "קונן" על הפגיעה הקשה בתעשייה השטיחים המפוארת, מה שהפך את השטיחים הפרסיים נחשקים אף יותר ושוב טווה במילותיו את המלכודת שקרבה אותו אל כיסו של הנסיך.

בארוחה , שהתקיימה במסעדה מפוארת, דאגה האישה להגניב מבטה בנסיך המצודד (אם כי מעט מלא לטעמה), הצמידה באקראי את ברכה לברכו ואף רמזה לו בהזדמנות (כש"בעלה" לא הבחין) בקריצה -שיש על מה לדבר, לחשה לו "מחר אני אהיה בחנות לבד. אולי תבוא ונדבר"

ומשם הרומן התגלגל ואיתו המזומנים שנכנסו לכיסם של השניים.

הנסיך שהשתוקק לאישה אסורה התעניין קנה שטיחים כסיפור כסוי על הרומן האסור שהרי כך הסבירה האישה, המסר שהעבירה לנסיך היה: בעלי לא יחשוד ברומן אם תגלה עניין מיוחד בשטיחים ותרכוש, כך הוא ישתכנע שמה שמעניין אותך באמת אלו השטיחים היחודיים שלו וכך הקסם יישאר רק בניינו.

כך הצליח ישמעאל למכור שטיחים במחירים מופקעים שמתוכם "אישתו" קיבלה אחוזים יפים.

למי שהכסף זורם כנהר איתן בכיסיו, סיפורים צבעוניים ורומן סוער שווים הרבה יותר משטיחים פרסיים במחיר מופקע.

הפוסט נסיך הסעודי, נערת ליווי ושטיחים פרסיים הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

30 שנה חיו בדירה ביחסי ידידות עם השכנים לא קרובים מידי חס וחלילה אבל קורקטים ונעימים.

הרברט מתלהב לעבור לדיור המוגן
הרברט לא היה אדם מאוד פעיל מהבחינה הפיזית אבל נהג ללכת ומדי פעם ניסה לשחות בבריכה של הטכניון (עד שאי אפשר היה לזוז בה ואפילו בחדר ההלבשה קשה היה למצוא מקום פנוי). הוא החל להרגיש כי החיים בדירה כל כך גדולה ומלאה בחפצים הופכים לנטל. החברים החלו  להעלם מחייהם מי בשל מוות, אחרים הלכו בעקבות הילדים לאמריקה או שעברו למוסד לאחר אירוע. חברו הקרוב היינץ סיפר להרברט כי עבר לאחרונה לדיור מוגן חדש על הכרמל שנקרא מעונות הים התיכון, שם נוצרה חבורה של יקים (חלקם אפילו לא ממש מדברים עברית או כאשר מדברים בעברית האקסנט כל כך בולט שהאזייטים לא מבינים והם מתקשים גם כן).  יש להם חבורת ברידג' פעילה, הם הולכים לקונצרטים ותיאטרון ביחד ואפילו לטיולים בואדי ניסנס והמושבה הגרמנית שממש הפכה נקייה.

מגדה מתנגדת
הרברט השתכנע שכדאי לעבור כל עוד הם "עומדים על הרגליים לבד" ולא להיכנס על כיסא עם איזה הודי או פיליפיני שדוחף את העגלה. לאכזבתו כי רבה מגדה לא הייתה מוכנה לשמוע "מה נראה לך שאני כמו הגרוטאות הזקנות האלו שכל היום משחקות קלפים ומרכלות? יש להם בריכה שם אבל אף אחד לא ממש משתמש בה" והיא הוסיפה "ומה נעשה עם כל מה שירשת מהוריך וכל השטיחים, הפורצלנים, כלי הכסף שרכשנו במהלך השנים? הרי שם נקבל דירה של שני חדרים בקושי ולא יהיה מקום לכל זה!" פטרה אותו, "אפשר למכור…" אמר הרברט בקול ענות חלושה "למכור את הזיכרונות של המשפחה ושלנו? ובכלל מי מהאיגנורנטים שחיים במדינה הזו מבין מה זה קריסטל בוהמיה או פורצלן מייסן? בגרושים תמכור" ענתה לו כמעט בצעקה, "טוב נו שוין" אמר הרברט "מה נהיית פולני לעת זקנה אל תגיד לי שיש לך חברים אוסטיודן?" לא היה טעם להתווכח.

המצב משתנה
באחד מימי הקיץ עברה לגור בדירה מעל משפחת שולץ משפחת מועלם. איך לומר, משפחה חמה ולה חמישה זאטוטים. אצל מגדה נוצר הרושם שאמצעי התקשורת היחיד בין בני המשפחה היה צעקות מהקומה העליונה למטה לחדר המדרגות, נכון שלכל דירה הייתה כניסה נפרדת אבל אי אפשר היה להתעלם מכך. בשבתות נהגו בני המשפחה לעשות על האש ואבוי הם השתמשו בקרוזין ? או חומר אחר בכדי להדליק את האש והריח…הריח התפשט בכל השכונה , פניות להורי המשפחה זכו בהנהון משתתף בצער כי מה אפשר לעשות כאשר יש חמישה בנים? כולם היפראקטיביים במידה כזו או אחרת.
זה היה הקש שבסופו של דבר שבר את גבה של מגדה ובוקר סוער אחד היא הכריזה "הרברט עוברים!!" "לאן ?" שאל מופתע, "את רוצה לקנות דירה אחרת?"  "לא". ענתה לו" עוברים למשכנות המה שמו ים התיכון "
למחרת הרברט פגש את היינץ "השתכנעה סוף סוף?"  "כן" ענה הרברט. "טוב, ראה" אמר הינץ " יש רשימת המתנה ארוכה זה ייקח לפחות חצי שנה" "אין דבר " ענה הרברט "זה יתן לנו זמן להתארגן. אולי נמכור חלק מהחפצים…" .

נפטרים מהחפצים ועוברים לדיור המוגן
כאשר ישבו מגדה והרברט לחשוב מה יעבירו לדיור מוגן לאחר שבחנו את כל האפשרויות שעמדו להם שם, התברר להם כי יהיה עליהם להעביר לילדים או למחסן 90% ממה שיש להם כי פשוט אין מקום!  הם כינסו את הילדים בפסח, כאשר היתה הזדמנות וכולם היו בארץ וסיפרו להם את התוכניות . "אבא, אימא, אנחנו לא רוצים את מה שיש לכם בבית זה ישבר, אין לנו מקום, זה מכוער, זה לא מודרני תמכרו ותצאו לטיול בחו"ל".  טוב עם תשובות כאלו אי אפשר להתקדם והזוג החליט למכור! פרסמו מודעה במספר עיתונים והחלו למכור בסופי השבוע.

המכירה מתחילה
ההפתעה הייתה רבה שביום שישי טרם השעה ארבע אחה"צ כבר הצטופף קהל רב בדלת ביתם וכאשר פתחו אותה קשה היה לעצור את הזרם. ביום שבת חזרה התופעה, מגדה החליטה כי הם ימכרו באופן יותר מבוקר ולא יציגו את כל החפצים בבת אחת. " טיפין טיפין". כך אכן היה סלון הבית התרוקן והמוצגים למכירה הונחו בסדר מופתי כל אחד עם פתקית מחיר  עליו, לשאר חדרי הבית הכניסה הייתה אסורה וכך יכלו להפיק את המקסימום כאשר כל פעם חושפים "סחורה טרייה". מה שהפתיע אותם בתחילה, היה שקבוצה של אנשים נהגה להגיע שוב ושוב הביאה חברים ואקט המכירה הפך לבילוי. מגדה הגישה מאפים וחלק מהאנשים נשאר לקפה. בקיצור חייהם הפכו מעניינים. היות והרעש בבניין הגיע כעת בעיקר מהדירה של מגדה והרברט , מגדה כבר לא ממש שמעה את משפחת מועלם ו"על האש" נבלע בקולות המבקרים הרבים.

מתפנה מקום, אבל בני הזוג…
עברו חמישה חודשים והתקרב המועד של המעבר, נפגשו בני הזוג עם הנהלת "מעונות הים התיכון" "מצאנו לכם מקום נפלא שהתפנה וניתן להיכנס אליו כפי שהתחייבנו" אמר שמואל המנהל " כבר להיכנס?"  אמרה מגדה" "אתם רציתם מהר מהר " ענה שמואל " טוב תראה, בינתיים קצת נתקע לנו, אפשר לדחות קצת?" "אין כל בעיה " ענה שמואל " יש לנו רשימת המתנה מכאן ועד נשר, רק דעו לכם כי מקום טוב יש לחטוף, אני מוכן לחכות חצי שנה נוספת אבל המקום לא נשמר לכם".  "תודה" ענו הזוג באנחת רווחה.
"מגדה" אמר הרברט " יש לנו בעיה של מלאי! לא נותר לנו מה למכור …" " מה? הרברט, מכרנו את כל השטיחים?" "כן מגדה, מה נעשה?" " נלך לעשות סיבוב בתל אביב. נראה, אולי נמצא משהו טוב הרי החיפאים לא ממש נוסעים לתל אביב וחוץ מזה אף אחד לא ממש ירגיש". נסעו בני הזוג ברכבם לתל אביב וליפו, סרקו את שוק הפשפשים שהיה מלא בסחורה ממין שהוגדר על ידם: זבל! ברחוב בן יהודה בתל אביב נכנסו לחנותו של אברהם בן אברהם, שחנותו נמצאת במקום בה הקימה אותה סבו בשנת 1929 עוד לפני ששבט שולץ הגיע לארץ. אברהם הציע להם" קחו ממני סחורה , אני אתן לכם את מה שאני בדרך כלל לא מציג- בקונסיגנציה , מה שתמכרו נתחשבן ומה שלא תחזירו…" כך אכן היה.
החגיגה נמשכה כאמור חצי שנה נוספת כאשר פעם בשבוע הגיעו הזוג לתל אביב לבחור קבוצת שטיחים חדשה שמיד עם הכנסה לבית נרקם סביבה סיפור כיצד הגיעה לרשות הסב וכיצד קשה היה להביא את השטיח מברלין לארץ באוניה וככל שהתארך הסיפור כך גדל הביקוש ועימו המחיר.

עוברים סוף סוף
בשלב כלשהו כבר לא ניתן היה לדחות יותר את הכניסה ל"מעונות הים התיכון" ביקשו הזוג מאברהם לבוא לאסוף את יתרת השטיחים ולסגור חשבון, אברהם שומר שבת ולכן הפגישה התקיימה ביום ראשון הגיע עם רכב מסחרי ועליו כמובן מתנוססת כתובת הפירמה והעמיס את השטיחים שנותרו, כטובה גם לקח את יתרת הפורצלנים שנלקחו מחנותו של ג'ורג-' גם הוא מרחוב בן יהודה וכך הגיעה פרשת מכירות סוף השבוע בכרמל לסיומה.
בסוף אותו שבוע ובשבועות לאחריו נהגו להגיע מדי פעם קונים שהופתעו לגלות שהמכירות נסתיימו.סוף סיפור המעשה
אברהם לעומת זאת הופתע שבעתיים כשהתייצבו אצלו מספר חיפאים באחד מימי חמישי "אתה רכשת את השטיחים מהבית של משפחת שולץ?" "כן" ענה אברהם בהפתעה, "אפשר לראות אותם?" בוודאי" "הם למכירה ? "  "כמובן" ענה אברהם וכך במהלך של מספר חודשים הגיעו לחנותו רוכשים שלא הכיר שבאו במיוחד מחיפה לקנות את השטיחים מדירת משפחת שולץ.
ההפתעה הגדולה באמת הייתה שיום אחד בעת שהילך ברחוב בן יהודה קרא לו קולגה "אברהם , אברהם בוא וראה מה קניתי" אברהם נכנס לחנות ובמקום הוצג לו שטיח סרוק גדול מימדים ששנים כבר התייאש אברהם מלמכור אותו "היכן רכשת אותו? " שאל מסוקרן " לא תאמין קניתי אותו אצל זוג יקים בכרמל בחיפה!"
ניסוע לחיפה כדי לקנות שטיח שנמצא 4 חנויות ממנו ? באמת צחוק הגורל, חשב אברהם.

התמונה באדיבות שטיחי אלי ששון – שטיחים בעבודת יד

הפוסט מגדה והרברט עוברים דירה הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

ההיסטוריה של העם היהודי מספרת את הסיפור . יהודים במהלך כל הדורות, גורשו, נרצחו, נשדדו והטילו עליהם איסורים מאיסורים שונים. רק במחצית השניה של המאה ה-20 ובמיוחד בעקבות התעשרותה של יהדות ארה"ב, גבר הביקוש לחפצים יהודיים.
יהודים היו תמיד אספני אמנות ועתיקות, אולי משום שראו בחפצי ערך אופן להעביר כמות גדולה של כסף בעת צורך מבלי שאדם מהישוב יחשוד בסיבה. אין ספק , שבמהלך הזמן,  הדביק הביקוש את ההיצע ועבר אותו, הביקוש גדל כל כך שכבר בשנות ה-60 החלו ל"גייר" חפצים. השיטה הפשוטה ביותר הייתה, כלים לסוכר למשל, מהם יש רבים , מפולין גרמניה , רוסיה אוסטרו-הונגריה מסוף המאה ה-18 ואילך.  כלי כזה יכול לשמש ככלי לאתרוג לסוכות , מה שמגדיר אותו כפריט יהודי. אפשרות אחרת היא תוספת של כתובת- גביע יין מכסף , יכול למשל להפוך לגביע יהודי להבדלה , לפסח או לשימושים נוספים. זוג פמוטים יכולים להיות בקלות פמוטי שבת. מאג לבירה מהמאה ה-18 הפך לקופת צדקה. מכאן, אגב, באה העובדה שסמל מגן דוד מופיע על מאגים מבוואריה, שכן  מגן הדוד סימל מקום בו מוכרים בירה ולא היתה לו כל זיקה ליהדות.

באותו הזמן החלו להופיע גם זיופים מהסוג שאנו קוראים להם  "חתונות".  הכוונה לכלי שרגלו אוטנטית מאה ה-18 וראשו יהודי אבל חדש ומחודש, כך "חיתנו" מין שאינו במינו ויצרו כלים שונים ומשונים.
יצחק איינהורן, מאספני היודאיקה הגדולים, נהג לומר כי הזייפנים משנים את ההיסטוריה היהודית!!!!!!! ובצדק.  מקצת הכלים מוצאים את דרכם למוזיאון, הופכים לנכס צאן ברזל ונחשבים אותנטיים. די מהר מתגלים כלים דומים ולמביט באוספי המוזיאון נדמה כי במאה ה-18 הייתה הקהילה היהודית עשירה ורוויה בכלי כסף ולא כך היה.
רפי בראון, שהיה אוצר יודאיקה ורסטוראטור, מספר על כריכת כסף של ספר יהודי מהמאה ה -17 מאיטליה שהובאה אליו לרסטורציה כאשר עבד במוזיאון ישראל. הכריכה הייתה חסרה בצדה האחד והוא נאלץ לשחזר אותה על פי הטבעה של הכסף בעור (מתחת לכריכת הכסף הייתה כריכת עור) על פי הדגם ותוך שמירה קפדנית של הסיגנון. הוא שיחזר את הכריכה, חתם גושפנקא שלו אשר אותה הוא פירסם ואף נמצאת  ברשומות המוזיאון. חוקרת שכתבה עבודה על הכריכה ונתקלה בגושפנקא, החליטה כי מדובר באמן מצפון איטליה, או  אולי מגרמניה, שפעל במאה ה-17 וכו'.
אני יכול אישית להעיד כי רפי בראון לא פעל במאה ה-17.

אנו עומדים כאן לרשותכם לכל שאלה או התלבטות. אנו מזמינים אתכם ליצור עמנו קשר בטלפון 072-2575216 או בדוא"ל info@gemolab.co.il

הפוסט אספנות יודאיקה וכיצד מגיירים כלים הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

סיפורם של האספנים

פרח היתה בת לזוג ניצולי שואה שעלו לארץ לאחר ששרדו את השואה, לא הצליחו להתאקלם במדינה המזרח תיכונית והיגרו ל…גרמניה. היא הכירה את גבריאל, שעסק במסחר במתכות, כאשר היא עצמה התמחתה במסחר בזהב. כאשר פגשתי את גבריאל בארץ, הוא עסק בעיקר במסחר באבץ.

למרות שהתגוררו בוונקובר בקנדה, הרבו בני הזוג להגיע לישראל. אמנות ישראלית ובכלל אמנות מהמזרח הקרוב, שבתה את ליבם. במהלך הזמן בנו לעצמם אוסף אמנות ישראלית מרשים ומי אם לא גלריה נחשון היתה שם כדי לספק את תאבונם של אספנים עם כיסים עמוקים.

במהלך שנות השבעים לא היו הרבה גלריות "רציניות" בתל אביב וכך הצליח בעל הגלריה לשכנע את הזוג לרכוש ממיטב אמני ישראל כגון; קדישמן, אמני דלות החומר, אמני אופקים חדשים ועוד מגוון רחב של אמנות ישראלית טובה ואיכותית.

בשל הקשר לגרמניה גלרית נחשון מצאה עבורם יצירות של האמן היהודי הנודע אורי לסר. בני הזוג התאהבו בשטיחים בעבודת יד ומצאו ספק לפריטים נדירים ואיכותיים בדמות מיראחור, סוחר פרסי ממולח שהיגר לקנדה, מדינה מסבירת פנים, כאשר הלחץ של האיסלם הפונדמנטליסטי הפך בלתי נסבל לעסקים בטהרן.

פגישתי עם הזוג

פגשתי את בני הזוג אשר חיפשו מומחה לאמנות ושטיחים לאחר נזק שנגרם ליצירות שלהם. כך התגלגל סיפורנו: באחד מסופי השבוע התבקע צינור מים הגובל בחלקת ביתם, אשר שייך לעיריית וונקובר. התבקעות הצינור גרמה למים לחדור למרתף ביתם של הזוג . ביתם הוא בית מידות בעל 4 קומות וחלקת אדמה מסביבו.  הזוג הבחין בדליפה רק לאחר כ 24 שעות ואז הוזעקה חברת הביטוח, אשר שלחה צוות מיומן למקרים כאלו. "אתם תצטרכו לעזוב את הבית ל 48 שעות לפחות" נמסר להם. " אנחנו יכולים לעבור ליחידה המשנית?" שאלו. באותו מתחם בנו בני הזוג דירת אירוח ולשם עברו. הם הביטו בעיניים משתוממות כיצד ביתם נאטם כאילו היה תחת מתקפת גזים למרתף הבית הוכנסו תנורי חימום ויחידות בלוארים גדולי מימדים . "לא כדאי לאתר את מקור חדירת המים? " שאל גבריאל, הוא לא ממש זכה לקבל תשובה והעבודה נמשכה.

לאחר 48 שעות כבר הבינו בני הזוג שה "טיפול" המקצועי יביא יותר נזק מתועלת ושההישג היחיד שהושג היה שהבית יכל לשמש כולו כסאונה רטובה. לאחר עוד כ 48 שעות של וויכוחים ניאותו אנשי המקצוע להסיר את האטימה ולכבות את התנורים, לנסות לאתר את מקור הדליפה ולאחר התערבות העירייה אף לחסום אותה.

כאן המקום לספר כי בני הזוג בנוסף לכל הם אניני טעם וכול המסעדות שהם פוקדים חדשות לבקרים מודעות לכך שלא יעלה על הדעת להציע להם יין כיוון שגבריאל לוקח עמו לכול סעודה בקבוק יין איכותי ואף משלם ביד רחבה דמי פיקוק למלצרים אבל היות ולמסעדנים קשה להתמודד עם איכות היינות אותם הוא נוהג לשתות הם מקבלים זאת בהבנה. שוד ושבר , אוסף 3000 בקבוקי היין הנדירים שאסף גבריאל-  הפך לחומץ איכותי (או היה בכיוון להפוך לכזה).

כמובן שיצירות האמנות שהיו פזורות בבית נפגעו,  מי יותר ומי פחות  וגם לשטיחים בעבודת יד נגרמו נזקים. על רקע זה הגעתי לקנדה על מנת לתת חוות דעת מלומדת למשרד עורכי הדין ששכרו.

המלצתי שייטב אם יזמינו רסטוראטור מומחה וכך היה. הרסטורטור הוזמן מאחד המוזיאונים המובילים. לצורך חוות הדעת שהיתי שבוע בוונקובר וזכיתי לאירוח מלכותי. לאחר שבוע השלמתי את עבודת השטח.

להפתעתי גיליתי שאחת מהיצירות שהיו מיוחסות לאמן אורי לסר הייתה מזויפת! "פרח, ראי אני ממליץ לך לא לתבוע בגין היצירה הזו" אמרתי ."מדוע?" הייתה התשובה "לא נראה לי שהיא מקורית" השבתי. "מה ?! לא יתכן…" "פרח אני משוכנע אבל בכדי להיות בטוח אשלח צילום לד"ר סיביל גרוס, שכותבת את הקטלוג של האמן ונחשבת לברת סמכא עולמית ליצירות האמן" עניתי, "כן, תעשה זאת. אם צריך אני אשלם שגם היא תבוא ותצטרף לכוחותינו. את היצירה רכשנו בשנות השמונים מבעליה של גלריה נחשון.  האיש אמנם נפטר בינתיים אבל בתו ממשיכה. אשוחח עמה ואודיעך דבר".

שלחתי את צילום היצירה לד"ר גרוס ושוחחתי עמה בטלפון לאחר מכן "סיבילה, שלחתי לך צילום של יצירה שנטען כי היא של האמן אורי לסר מה דעתך" שאלתי, "זהו זיוף בוטה" הייתה התשובה, סיבילה הצרה נטען כי נרכשה בגלריה ידועה בתל אביב ומחר אולי יהיו לי אסמכתאות" עניתי " לי אין ספק אבל אשמח לבחון זאת מחדש" הייתה התשובה.

למחרת שוחחתי עם פרח, "פרח אם יש בידיך אסמכתאות זה אולי יעזור …" הודעתי בעדינות, "ממש הרגע קיבלתי תצהיר מבתו של המוכר ז"ל שמצהירה שהיצירה נרכשה ממוזיאון עין חרוד אשר קיבל יצירות של אורי לסר, מגלריה קסירר בגרמניה שייצגה את אורי לסר וכי אביה בחיים, בחיים לא היה מוכר יצירה של אורי לסר שאינה כשרה למהדרין…" מצויד בנתונים הללו פניתי שוב לד"ר גרוס  "סיבילה יש חדש אמרתי ושלחתי לה את המסמכים…" "אני אבדוק , תודה " הייתה התשובה.

מחרת התקשרה אלי ד"ר גרוס "בדקתי את כל המסמכים שיש בעיזבון ומתייחסים ליצירות שניתנו לעין חרוד . אין זכר למשהו דומה. בדקתי את הרישומים של קסירר והמידע שגוי בלשון המעטה, האם אתה מצפה ממני שאני אאשר זיוף כל כך בוטה עם דיסאינפורמציה מהסוג הזה?"  "חלילה סבילה אני בסך הכול טרנסמיטור את דעתי השלילית הבעתי כבר כאשר ראיתי את היצירה. אגב, יש להם יצירות אחרות של אורי אותנטיות ללא ספק" . האמת שכבר לא ידעתי כיצד לבשר את הבשורה התחלתי להבין שפרח אינה טיפוס שמסוגל לקבל לא כתשובה וכאשר ניצב קיר לפניה היא תדאג לשבור אותו. לכן לא רציתי לשבור את הכלים שהרי היצירה הזו היא אחת משלושים ומלכתחילה לא המשמעותית בניהם. לכן בשיחתי האחרונה טרם נסיעתי הסברתי לפרח "ראי גם אם ד"ר גרוס טועה הספק יועלה בוודאות על ידי הצד השני (חברת הביטוח) שתדאג לשכור מומחים , בבית המשפט זה הכול עניין של התרשמות .היצירה הזו מחלישה את הטיעון שלך. ותרי על התביעה בגינה". כך אמנם היה.

לפני שנים אמר לי בעל גלריה מהוותיקים בתל אביב , יהודי יקר וידען, דע לך שהדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות זה לספר ללקוח שהיצירה שלו מזויפת, אתה תגמור כאילו אתה בעצמך זייפת אותה. בטיסה ארצה נזכרתי באמירה ולצערי נאלצתי להודות שהוא צודק.

הפוסט לעולם אל תגלה לאספן שהאוסף שלו מזוייף הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.

השטיחים של השאח הפרסי

בתחילה התייחסתי לכול סיפור כאל אמת , עד שהבנתי שאם כל השטיחים המיוחסים לארמונו של השאח הפרסי למשל היו נכונים אז ריזה פלאווי שאה לא ממש יכול  היה להזדקף בביתו,
כי אם היה עומד  על ערימת השטיחים שהונחה אצלו בסלון היה ראשו נוגע בתקרה.
בקטלוג של חברת השטיחים הלאומית הפרסית שנקראת קאט-פרש מופיע צילום של רזה פלאווי עומד בחדר האורחים בארמון ופזורים שם שטיחים במידה ובשכבה אחת בלבד. חברה זו נבנתה על יסודותיה של חברת "זיגלר" המפורסמת אשר נטשה את איראן ב- 1932 בעקבות המשבר הכלכלי והירידה המשמעותית בביקוש לשטיחים פרסיים. אביו של רזה פלאווי, רזה שאה, הכניס בנעליה את החברה הלאומית שלימים פתחה סדנאות אריגה במקומות רבים באיראן והפכה ברבות השנים למובילה ביצור שטיחים איראנים.

אמריקאים רוכשים שטיחים

באותם ימים, בהם נהגו אמריקאים לבקר חופשי באיראן, האמרה הייתה כי אמריקאי אינו רוכש שטיח אם לא קורה אחד מהשניים: מישהו מתעוור או מת במהלך ייצורו. היות ויצוא השטיחים באיראן הוא ענף היצוא מספר 2 אחרי נפט ומדובר בהרבה מיליונים של שטיחים מידי שנה, כנראה שזה לא ממש קורה ולכך התשובה הפשוטה : "ספר שזה קרה".

השטיח של היטלר

במחזוריות של אחת לחמש שנים גונב לאוזני הסיפור על "השטיח של היטלר". פעם הוא מגיע מרוסיה, פעם מהקווקז , פעם מאיראן דרך גרמניה או שוויץ , הסיפור חוזר על עצמו במספר וריאציות : בשנות הארבעים של המאה העשרים הזמין היטלר שטיח גדול בפרס. גודלו אמנם השתנה מסיפור לסיפור… אבל היה כארבעים מטרים רבועים..  היות ופרק הזמן שדרוש היה לארוג את השטיח עלה על פרק הזמן שהרייך נותר על כנו, לא נמצא בעלים לשטיח כשהושלם והנה איתרע מזלי וזכיתי בשטיח  הנדיר והמיוחד. לצערי לא תמיד השטיח שהוצע לי אכן היה פרסי אבל מי נכנס לדקויות שכאלו…

כאשר ביקרתי בביתו של מר אשכולי בפרבר יוקרתי במרכז הארץ – ידעתי מראש שהאיש שעבד בפרס, בא ויצא אצל גדולי הממלכה . " מר אשכולי, ספר לי מהו השטיח של היטלר" שאלתי. "טוב, זה סיפור די מעניין ענה לי. אתה בוודאי יודע כי רזה שאה שיתף פעולה עם הנאצים. הוא ראה עצמו כפרסי בעל מכנה משותף גזעי עם הגרמנים, בשל המוצא הארי המשותף לפרסים ולגרמנים. הקונסוליה הגרמנית אכן הזמינה לקראת סוף המלחמה שטיח קשאן גדול מימדים ,שהגרמנים לא רצו לרכוש אותו בסוף המלחמה כיוון שלא היה להם תקציב. מה שקרה היה, שהוא הוצע למכירה במחיר מציאה. בשנות החמישים המוקדמות הקהילה היהודית רכשה אותו עבור השגרירות הישראלית בטהרן וזה היה השטיח בסלון קבלת האורחים. האירוניה היא, שכאשר חומיני עלה לשלטון נמסר מבנה השגרירות הישראלית על תכולתו, כמתנה לפלשתינאים והפעולה הראשונה שהם עשו הייתה לשרוף את השטיח" סיים באנחה. " כלומר היהודים רכשו את מה שהנאצים לא יכלו לשלם ובניהם של משתפי הפעולה עם הנאצים השמידו את הראיה".

מחקר אנתרופולוגי בנושא שטיחים

בשנות השמונים ביקר בקרצ'י דנדי, מומחה בעל שם עולמי במחקר השטיחים הנוודיים. היות ונהג לבקר לעתים קרובות במקום, הכיר את הסוחרים בבזאר ואף יצר עמם קשרים אמיצים. אצל מוסטפא היה מבקר כל אימת שנקלע לקרצ'י וגם בפעם ההיא ביקר אצלו. פגישה כזו שמטרתה מחקר אנתרופולוגי, מלווה בסיפורים שסוחרים אוספים בכפרים אצל הנוודים השונים.מטרתו של דנדי היתה לאתר את המיקום של האוכלוסיות השונות שעניינו אותו.. ממוסטפא תמיד קיבל טיפים מקצועיים שקידמו אותו. במהלכה של שיחה ערה, הופיע זוג קונים אמריקאים –כפי הנראה דרומיים אמר לעצמו דנדי.  במקרים כאלו תשומת הלב של המארח תופנה לקונים, כי חוק בינלאומי הוא שהאיש הכי חשוב בעסק הוא זה שמשלם! הזוג התעניין בשטיחים שונים והמוכר הוליך אותם לכיוון ההתמחות שלו, שטיחים של הקונפדרציה הבלוצ'ית- מאחרוני הנוודים בעולם. הזוג התלהב מאריג משולב טכניקות מחובר לאורכו משני חלקי אריג. "מה זה האריג הזה? " שאל הגבר "זה אריג יוצא דופן, הוא אריג מחתונה" הייתה התשובה " מחתונה ?" הקשה הרוכש שהלך והתלהב. אשתו שמעה חתונה והחלה גם היא להתעניין , ראה מוסטפא שהוא מצליח לאחוז את השור בקרניו והמשיך " כן כל צד מביא את חלק האריג שלו ואם החתונה יוצאת מוצלחת זה מתחבר!" " מדהים!!!" ענה הגבר "כמה רומנטי" המשיכה אשתו כמובן שהאריג נארז לאחר דין ודברים ,טקס שתיית תה והזוג המאושר יצא עם הרכישה החדש השמח וטוב לב.
"מעולם לא שמעתי את הגרסא הזו " אמר דנדי שכל אותו זמן ישב בצד ורשם כל מילה , "מה מקור הסיפור הזה?"  " טוב " ענה מוסטפא מגרד את הפדחת "את הסיפור הזה אני המצאתי…" "מה, הכול היה סיפור מומצא?" שאל החוקר בקול גבוה, " כן , אבל הסיפור היה בחינם"  ענה מוסטפא….

התמונה באדיבות שטיחי אלי ששון – שטיחים בעבודת יד.

הפוסט סיפורי בדים הופיע לראשונה ב-גמולב שמאות כללית.