זהירות זיופים
זיופים, חיקויים ,העתקים, בסגנון כל אלו גילם כימי הציוויליזציות.
כבר ביוון העתיקה רבו שכאלו.
בעיקרון אין כל בעיה להעתיק יצירה של אמן מוכר ובתנאי שעובדת היות היצירה העתק מודגשת באופן בולט , העתק הופך זיוף או העתקה מפרה בשעה שהוא מתיימר להיות מעשה ידי אמן אחר, במפורש בחתימתו.
המוטיבציה לזייף יצירות אמנות תלויה כמובן בהיות המקור שווה ערך רב.
בשוק אנו מוצאים מספר סוגים של זיופים:
- הדפסה דיגיטאלית על בד של היצירה המקורית וצביעתה בצבעי אקריליק או שמן בצבעים הרלוונטיים עד אשר השכבה הראשונה נסתרת על ידי הצבע ואי אפשר להבחין בבד המודפס.
- פוסטר מודבק לבד וצבוע באופן דומה.
- העתקה של היצירה בצבעי שמן או אקריליק.
- ביצוע של יצירה לא מוכרת של האמן בטכניקה שלו ובחתימה שלו.
שלושת האופציות הראשונות הן יחסית קלות לזיהוי היות ובאיזה שהוא מקום נמצא את יצירת המקור אשר שמשה כמודל לזיופים.
האופציה הרביעית היא הקשה ביותר לזיהוי.
שוק האמנות מתמודד עם זיופים באמצעות ועדות (קומיטה) ספציפיים לכול אמן (בעל שם) למשל קומיטה שגאל, למשל קומיטה פיקאסו וכו'.
הקומיטיים השונים מרכבים בדרך כלל מגלריה שבחיי האמן יצגה אותו ואוחזת בארכיב יצירותיו , מכון מחקר אם מדובר באמן לאומי דוגמת רובנס אז מכון שנקרא רובינינום עוסק בזה.
מכון ששייך למשפחת האמן ומיוצג על ידי בן משפחה אשר אוחז בזכויות היוצרים של האמן (עד שבעים שנה לאחר מותו) כמו למשל קומיטה שגאל או קומיטה פיקאסו.
פעמים רבות נכתב קטלוג המקיף את כל עבודותיו המוכרות הקטלוג נקרא קטלוג ריזונה ובו מפעם לפעם נכתב כרך נוסף כל אימת ומתגלות יצירות חדשות , לאמנים מסוימים ישנם קטלוגים נפרדים לרישומים, שמנים, הדפסים וכו'.
ככל שחולף הזמן וזכויות היוצרים פגות מתמלא החלל במומחים ואם נבנה קומיטה הוא בדרך כלל ועדה של מומחים מהאקדמיה שמלווה או עובדת תחת מטריה של מכון מוכר, למשל וילדשטיין שמשמש כמכון החשוב ביותר בעולם ומושבו בפריז.
מהם הפרמטרים לקבוע אם יצירה היא יצירה מקורית:
- כיום "עגל הזהב" אליו כולם נושאים עיניים הוא הפרובננס או בעברית תולדותיה של היצירה, כיצד התגלגלה היצירה מיום עזיבתה את הסטודיו של האמן, בד"כ ידרשו לכך מכתבים, צילומים הופעה של היצירה בצווי ירושה ושאר עדויות כאלו. אם היצירה הוצגה בתערוכות, מופיעה בקטלוגים ישנים, או פורסמה בכול אופן אחר.
- הסגנון של היצירה אם הוא תואם את סגנונו של האמן.
- החתימה של האמן אם היא תואמת את חתימתו של האמן בתקופה בה היא צוירה.
- אישור של קומיטה כאמור.
היות ושוק האמנות הוא שוק שמרן ולא מפותח מבחינה טכנולוגית , שוק שמתגלגלים בו כספים רבים , הסיכון בזיוף יצירת אמנות הוא סיכון נמוך, הענישה על זיוף מזערית אם בכלל כל אלו קורצים לזייפן שהמשוכה העיקרית שעליו לצלוח היא משוכת הפרובננס שאם יצליח להדביק ליצירה פרובננס טוב הוא יכול לאשר אותה בקלות ומכאן הדרך למכירה מוצלחת פתוחה.
באחת הדרכים הללו נתקלתי בעצמי בתחילת שנות התשעים, זו הייתה תקופה שבה החלו להגיע עולים מברית המועצות שהתפרקה, במקביל בשנת 1989 התקיימה מכירה של אמנות רוסית במוסקבה על ידי בית המכירות סותביס' מכירה שהביאה לתוצאות מכירה ב6 ספרות ערכים שהשוק בברית המועצות לא הכיר ונולדה מוטיבציה רבה להתחיל לזייף!
בשנת 1992 השוק הרוסי כבר הבין כיצד זה עובד וכאשר נקראתי לדירה ברחוב הא' באייר בקומה שלישית נשאלתי על יד בעל הבית אם יש לי רשימה של אמנים שאני מבקש לרכוש מבין האמנים האוונגרדיסטיים הרוסיים, שאלה זו די הפתיעה אותי כי הייתי רגיל למצב שבו בעל הפריטים מספר לי מה באמתחתו כי הרי האמנים אינם בין החיים. התשובה הייתה "ראה לנו יש אפשרות להביא לך אמנים מכול סוג , פופובה, גונצ'רובה, מלביץ', אקסטר …" הרשימה עוד ארוכה המחיר תלוי בגודל, אנחנו מוציאים את היצירה מרוסיה לגרמניה שם היא הולכת למכון ובו מקבלת את הגושפנקא שהבד הוא מתחילת המאה והפגמנטים גם כן, החתימה מיום ציור היצירה , משם לצרפת שם המומחה שלנו בודק ומאשר נותר לא סגור נושא הפרובננס, אבל אנחנו עובדים עליו, הכנסייה בקייב תאשר שאלו יצירות שניתנו להם במתנה בשנות השלושים…" כך ניתן לרכוש יצירות אוונגרדיסטיות רוסיות במחיר שווה לכול נפש בשעה שיצירות מקוריות עולות כבר מאות אלפים ומקצתן מיליונים (שנת 1992).
לפני כ-7 שנים נתפס זייפן גרמני בשם בלטרקי אשר זייף יצירות של אמנים רבים ולטענתו כ-300 יצירות שלו מעטרות את קירות מיטב המוזיאונים בעולם, בלטרקי נקט בשיטה שונה הוא בעצם שמו פישר את השם בלטרקי שאל מאשתו שגם ירשה טירה בדרום גרמניה.
יום בהיר אחד נקראים מומחים לאמנות לבדוק אוסף יצירות חשובות מתחילת המאה העשרים שנמצאו בטירה ולא נודעו עד אותו יום. כאשר המומחים מגיעים לבית כמובן הם מבקשים לראות פרובננס והתשובה היא תשובת תם "למה הכוונה?" "מסמכים , מכתבים וכו'" עונים לבעלי היצירות "בואו ונבדוק…" הם מחטטים במגירות ובאחת מהן הם מוצאים ערימת צילומי משפחה בשחור לבן ולמרבה ההפתעה מתגלות מקצת מהיצירות תלויות על קירות הטירה ברקע צילומי מה שנראה כמו מפגש משפחתי או צילומי הסבתא של הגברת עם תספורת אופיינית לשנות העשרים עם כובע נוצה ובגדים תואמים ובמקרה מהקיר מציצה יצירה המוזכרת, כל שנותר אם כן זה לאמת את הצילומים כלומר ממתי הניר ובאיזו מצלמה צולמו הצילומים , למרבה ההפתעה התוצאות שהתקבלו היו
1900-1915, כך נפרץ הסכר ובעצם כל מה שהגיע מהמקור הזה כבר נחשב למהימן כי עברו את מבחן הפרובננס.
לאחר שנים התעורר החשד ונעשתה בדיקת פיגמנטים , כאן המקום לציין כי השינוי הבולט בתחום הפיגמנטים היה השימוש בצבע הלבן שהיה לפנים על בסיס עופרת (צבע רעיל ולכן הפסיקו להשתמש בו) לאבץ (צבע אשר מחליף את הגוון לצהבהב ולכן הפסיקו להשתמש גם בו) בתחילת שנות השלושים החלו להשתמש בצבע לבן על בסיס טיטניום. מה שהזייפן בלטרקי (או פישר) לא ידע שגם כאשר הזמין מספק הצבעים שלו צבע לבן על בסיס אבץ היו בו שאריות של טיטניום ומספיקות שאריות בכדי לזהות את המתכת ובכך כל מפעל הזיופים קרס!
